אומץ לב מפתיע

DesktopNexus.com

DesktopNexus.com

יש לי יומרה כזו, כבר הרבה שנים, כאילו אני מבינה משהו בספרים. לכן כל כך קשה לי עם "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום [זמורה ביתן, 1992]. גם לפני שנעשיתי אמא בעצמי מצאתי את הספר מזעזע, ואני דווקא מהטיפוסים הפסבדו-אינטלקטואליים האלו, שאוהבים שמשהו מצליח לזעזע באמת.

כל כך הרבה – סליחה – זבל נכתב, שנועד לזעזע אבל למעשה הוא רק מעיד על כותביו שהם יודעים איך לזרום עם הזרם המרכזי; שהם חושבים את המחשבות הנכונות פוליטית ומתריעים לגבי דברים שבעיני הזרם המרכזי ראויים להתרעה. איזה אומץ נדרש לה לגברת קסטל-בלום להתריע מפני הטירוף המוחלט הנמצא בלב כל אמא. כמה מזעזע באמת זה לקרוא על אמא שהולכת עד הסוף עם הפראנויות הבלתי שפויות שלה, ועל הכאב הבלתי יתואר שזה גורם לבנה אהובה.

קנה את הספר, כאמור, הצד הפסבדו-אינטלקטואלי שלי, שהחליט לנסות שוב לקרוא את הספר המופרך-בלתי-אפשרי הזה. הרי לא יכול להיות שאני לא אהיה מסוגלת לקרוא את הכתוב מהנייר. מי כמוני יודעת שהכתוב לא באמת יכול לצאת מהנייר ולטרוף את דעתי, שמה שאני חושבת ולא חושבת זה עניין של בחירה.

אז גיליתי אומץ לב מפתיע והתחלתי להקריא את הספר לבן שלי. הוא בן 10 וברגיל לא פנוי לשמוע אותי מקריאה כלום, אבל אמרתי שאין מָסָך עד שהוא לא מסיים שיעורי בית (או לפחות מתחיל, שיתחיל משהו…) וכך נוצר מצב שהיה לו פנאי להקשיב לספר. דילגתי כשהגעתי לחלקים באמת נוראיים, במיוחד אלו שקשורים ליחסים החולניים עד בְּעָתָה בין הגיבורה לבנה. קפצתי לפה ולשם.

אני כנראה לא אוכל לקרוא את הספר הזה מן ההתחלה עד הסוף. אין לי את הכלים. בתור מתורגמנית אנגלית-עברית אני מנסה תמיד להבין איך הייתי מתרגמת את מה שאני קוראת. כאן קשה לי כי בהכללה הכי גסה, כשמתרגמים לאנגלית מנסים לתת לקורא תחושה של המציאות אותה הספר יוצר עבורו, גם אם היא מופרכת לגמרי.

דולי סיטי לא עובד על רובד אחד של מציאות. אני מנחשת שהוא יעבור יותר טוב בתרגום לצרפתית (קסטל-בלום היא דוברת צרפתית מהבית). בין שאר הזוועות אותן הקורא עובר, ישנה גם אי-הידיעה לגבי המידה בה הוא או היא אמורים לקחת את המציאות המתוארת ברצינות. זאת לא מציאות שניתן לסמוך עליה, בלשון המעטה. למעשה הקוראים מוזמנים להצטרף לתיעוב כלפי הצורך שלהם עצמם במציאות יציבה שנמצאת על רצף התפתחותי אחד.

אין כאן רצף התפתחותי לוגי; ההתפתחות היא אך ורק על הקו של מימוש הפחדים והסאדיזם-מתוך-טירוף של הגיבורה, ד"ר דולי. אני מדמיינת שבצרפתית ניתן להכיל את העולם המתפרק-מורכב הזה ביתר קלות. למעשה, זה מעין נקודת זכות לעברית שהיא יכולה לשאת רומן כזה בכלל. השפה העברית, כל כך ישירה מצד אחד, כל כך מיסטית מצד שני, מאפשר ליצירה הפסיכית המהממת הזו להיות.

אז הקראתי קצת אתמול לבן שלי, ואחר כך סיפרתי לו את כל הדברים המטורפים שעשיתי לו מאז שהוא קטנצ'יק, והוא הגיב קצת כמו הבן של הגיבורה בסיפור, הוא קיבל את זה בחיוך. הרי אני חולת רוח מוטרפת, הרי יש בי את הצד הזה שיודע שאסור לי להיות אמא. גם זה שהתחלתי להקריא לבן שלי את היצירה הזו, מהווה עדות לכך; גם זה שהשתמשתי בו על ידי כך שסיפרתי לו על הדברים הנוראיים שעשיתי לו.

זה ההיפך המוחלט ממה שאמא אמורה לעשות. אני זו שאמורה להיות יציבה, להיות קיימת בכל מחיר, כדי לנטרל את כל הקולות שאומרים שהעולם לא באמת מתפתח על קו הזמן הלינארי, שזו רק אשליה ילדותית. אני אמורה לחזק את מה שכבר חזק בו, ולא להיות כמו דולי, בסוף הספר, כשהיא אומרת שכל הדברים שהיא העבירה אותו חיסנו אותו כביכול מפני הדברים הנוראיים שהעולם יוכל לעשות לו.

אני צריכה להיזהר בכל הכח, להתמקד עם כל יכולות ההתמקדות שלי, בחיזוק החוזקים שלו. בשום פנים אני לא אמורה להיות זו שיוצרת את הטראומה שהוא אחר כך יבלה את חייו בבריחה ממנה, או באי-יכולת בריחה ממנה. זה סוג האימהות הכי נמוך, הכי מופרך, הכי דוחה הרי…

זה ספר שעושה את הדבר הכי חשוב שניתן לעשות, שזה לעורר את הקורא לחשיבה, ומצד שני הוא כל כך כאוטי שאין בו שום נוחם.

אין לי פרארי למכור

ferrari

הרבה זמן כבר שאני נמנעת מן הספר הזה, 'ימי שלישי עם מוֹרִי' (כתב: מיץ' אלבום, הוצאת 'מטר', 2007). עכשיו שאני מסתכלת עליו אני רואה שהוא היה 'יותר מ-110 שבועות ברשימות רבי המכר בארצות הברית', ורשימות רבי מכר אמריקאיות הן אינדיקציה טובה לזה שספר קליט ואוהבים אותו. חוץ מזה אני רואה שזו ההדפסה ה-32 בעברית. כל הכבוד ל'מטר', כולי קנאה: הדפסה 32.

הספר מאד קריא ונוגע ללב, אז למה – אני שואלת את עצמי – ההתנגדות? אבל אני חושבת שאני יודעת. מדובר כאן באדם גוסס, כשההתייחסות שלו אל המחלה שלו היא כאל נתון. מפריע לי הרעיון של מחלה חשוכת מרפא. עם כל החשיבה החיובית שקורית פה, והיא חיובית עד מאד, היא מופנית כולה לקבלת הקיים.

שוורץ, מי שהיה מורה של הכותב אי אז כשהוא למד במכללה, מלמד את עצמו, דרך המחלה שלו, לחיות נכון יותר. המוטו שלו הוא "כשאתה לומד איך למות, אתה לומד איך לחיות." בעקבות המחלה הוא מלמד את עצמו לחוות את הרגשות שהוא חווה, ואז לשחרר אותן. אצל רב האנשים שחווים מחלות קטסטרופאליות מהסוג הזה מצטבר פחד: כשכבר יש לך היסטוריה של אי נוחות וכאב, הקיום מתחיל להיות יותר ויותר מושפע מהפחד מפני הכאב הבא. מפחיד לחיות מתוך כאב.

אבל מורי, כאמור, יודע לשחרר את הפחד. במקום להשתבלל  הוא עושה את הפעולה ההפוכה ומנסה להוציא החוצה אל העולם את המסר שלו. הבעיה שלי היא עם המסר. זה נכון שאפשר ללמוד לחיות דרך זה שאתה לומד איך למות, אבל לא חייבים ללמוד איך לחיות בצורה הזו. 'החיים הם כיתה', כמו שטיילור סוויפט אומרת; לומדים בכל מיני דרכים.

לפני כשנתיים שברתי את הרגל ונאלצתי להתעכב בבית ולא לדרוך על הרגל בערך חודשיים. למדתי מזה הרבה. באו לבקר אותי, הביאו לי דברים. הייתי חייבת לסמוך על העולם הרבה יותר. בפעמים שכן יצאתי מן הבית לא יכולתי לתכנן את כל צעדי קדימה ונאלצתי לסמוך על הקוסמוס שיהיה בסדר ושאנשים יעזרו אם אזדקק לעזרה.

אני אסירת תודה על כל השיעורים האלו ובו זמנית מודעת לחלוטין לכך שניתן היה להגיע אליהם ללא שבירת רגל. זה ששברתי את הרגל זה מתוך איזו מוגבלות שלי, במקרה שלי הייתי צריכה להגיע לשיעורים האלו דרך שבירת רגל. אני מקרה פרטי.

"ימי שלישי עם מורי" הוא סיפור פרטי על אדם שמחלת התנוונות השרירים שלו הובילה אותו למקומות רוחניים גבוהים. גם אם הייתי חולה, חס וחלילה, באותה מחלה בדיוק, הייתי כפי הנראה מגיעה לתובנות שונות מאלו שלו. בני אדם שונים אחד מהשני בחייהם ובמחלותיהם.

אני רוצה לציין שוב שהספר נעים וכובש לב. אתמול, כשקראתי, ליטפתי שוב ושוב את ראשו של הבן שלי. הספר המחיש לי עד כמה אני אוהבת אותו. אבל היומרה כאן היא שהספר ילמד אותי משהו על החיים, שאני אלמד ממנו משהו כמו שמיץ' אלבום, הכותב, לומד ממורי. והעניין הוא שלא למדתי.

מאד נהניתי לקרוא אבל לא למדתי, אולי כי השיעור הנלמד כבר ידוע לי. אולי הבעיה כאן היא כמו עם "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" [כתב: שארמה רובין ס., הוצאת 'כתר']: אני לא סוּפּר אמביציוזית ולא מרוויחה סכומי עתק על חשבון קירבה עם האנשים היקרים לי. נעים לי לקרוא על הקירבה הרבה הנוצרת בין הדמויות השונות, אבל אין לי פרארי למכור. זה לא המקום ממנו אני באה.

צֵל ורוֹגָע

Peace Jerusalem 2

האוגוסט הזה מציב בפנינו, אני חושבת, דילמה אם לשתף פעולה ולהינמס או לנסות להיאחז בדברים הרגילים שאנחנו בדרך כלל עושים. שוב ושוב אני שואלת את עצמי למה לא להישכב על השטיח בסלון במקום לנסות לעמוד במטלה זו או אחרת.

את הטיולים כבר עשינו, ס' ואני, כולל ירושלים, כולל אפילו את מצעד הגאווה ההוא. היה לנו כל ה'אקשן' שצריך לקיץ אחד. למחרת מצעד הגאווה היינו במגדל דוד לפעילות מיוחדת לילדים כמו ס', שאוהבים לנפנף בחרבות ספוג אחד על השני ולירות בחץ וקשת. אני אמא גאה אז אני חייבת לדווח כאן שהמדריך אמר שהוא ירה בחץ וקשת באופן שהפתיע לטובה, ופגע בנקודה גבוהה במיוחד בחומה. זהו, כל הרעיון היה לעשות את משחקי המלחמה האלו בתוך טירה אמיתית.

בזמן שהוא ירה וסייף הבחנתי אני בשער פתוח של כנסיה. אני מאד אוהבת כנסיות וזו היתה מתנה ממש מבחינתי, למצוא כנסיה פתוחה. הלכתי מיד.

אני יודעת שבגלל ההסטוריה של יחסים לא לגמרי קלים בין היהדות והנצרות זה לא קונצנזוס לאהוב כנסיות, אבל אני מאד אוהבת כנסיות. עזבתי את מגדל דוד, שהוא מדהים ביופיו ועשיר בהסטוריה, וישבתי באולם התפילה של הכנסיה מצידו השני של הרחוב. אין לתאר את השלווה שאופפת אותי כשאני בתוך כנסיה. כנסיות מספקות לי מצד אחד תחושת סדר, ואני מאד נזקקת לסדר בחיי, ומצד שני את התחושה שייתכן שאם אני אשאף לכך אוכל להשיג גם את הנשגב והגבוה – זה כפי הנראה בגלל התקרה הגבוהה המקומרת.

ברור שכנסיה עשויה מקירות אבן עבים שמבודדים אותך מהחום והמרעש בחוץ, אבל זה לא רק זה. יש את המשהו הזה שהנצרות אומרת לך: הנצרות כאילו מצווה עליך להיות נחמד. בגלל השימוש במודל הכל כך חיובי הזה של ישו הנוצרי, יוצא שהמאמינים מצטווים להיות נחמדים אחד אל השני, סתם כך, בלי שום סיבה מיוחדת.

ביהדות אין מודל, שזה עניין מאד מעניין בפני עצמו. אנחנו, היהודים, לא מצווים להיות דומים לאף אחד ספציפי. לפי איך שאני מבינה את זה אנחנו מצווים להמציא את עצמינו, להמציא את העולם אפילו. וזה טוב, זה משאיר המון מקום לדמיון, אבל אני אוהבת כשנחמדים אלי, והנוצרים המאמינים פחות או יותר מצווים להיות נחמדים אלי.

אז ישבתי לי שם בתוך בניין האבן הקריר, ואחר כך עברתי לעוד בניין אבן קריר לידו, כל זה יום אחרי שיהודי שהיה בטוח שהוא הכי קרוב לאלוהים שאפשר – רצח ילדה, ואמרתי לעצמי שאני נהנית עכשיו ממה שדת יכולה לעשות כשהיא במיטבה, לספק צל ורוגע ותחושה ש"אנחנו שמחים לארח אותך בצל קורתינו".

*

ס' לא רצה לבוא איתי למצעד. ההתכנסות היתה בגן העצמאות והוא ניסה, פיזית, למשוך אותי משם, אבל התעקשתי.

קשה להגיד בשם מה התעקשתי. אני מניחה שבשם כל הדברים הרגילים שבשמם אני מתעקשת איתו. אני ההורה שמלמד אותו, מנסה ללמד אותו, שהעולם גדול ופתוח. אני זו שגוררת אותו למוזיאונים, לנחלים עם דגים קטנים שמנסים לאכול לך את העור הקשה ברגל; באותו בקר גם גררתי אותו לסיור בכנסת.

רציתי להראות לו את המקום בו מאה ועשרים נבחרינו עושים את ההחלטות שלהם. היה נוגע ללב. הם עבדו כולם, הנבחרים שלנו, עד שש בבקר, והלכו הביתה לישון. למחרת גם ראיתי תמונות של חברת כנסת מנמנמת. הזדהיתי איתה, זה הזכיר לי את משמרות הלילה שהייתי עושה פעם. אלו באמת לא שעות בהן רצוי להיות עירה, ועוד במקרה שלה עירה מספיק כדי לדעת מה קורה ולהצביע.

אהבנו לשבת במליאה. הכל היה הרבה יותר קטן ממה שהוא נראה בטלוויזיה איכשהו. מישהו התיישב בכסא של ביבי, רק כדי להראות לנו איפה הוא, וכולנו צעקנו לו "הי, ביבי". משם נסענו במונית למוזיאון אמנות האיסלם. ס' שמע את המילה 'איסלם' ולא רצה ללכת, כמו שהוא שמע אחר כך את המילה 'הומוסקסואל' ולא רצה להשתתף. אבל התפקיד שלי הוא לעזור לו להתגבר על כל העכבות האלו, חשבתי. אז הלכנו למוזיאון האיסלם וסופו של עניין שהוא נורא נהנה כי היו חרבות ושריון מלחמה וילדים קטנים ממנו, להם הוא יכול היה להסביר איזו חרב מתאימה לאיזו קסדה. הוא באמת נהנה.

לא ידענו שאנחנו עומדים להשתתף במצעד הגאווה. למעשה היה לנו רגע משבר אמיתי אחרי מוזיאון אומנות האיסלם. יצאנו לחום הירושלמי, שהוא לא דומה בכלום לחום התל-אביבי, וחשבתי שאולי זה פשוט לא אמור להיות. אולי אני אמורה פשוט לוותר, לנסוע עם הילד לתחנה מרכזית והביתה, ולוותר על הפעילות שקבענו למוזיאון מגדל דוד למחרת. בסופו של דבר כן הצלחתי לזרום. מצאנו מקום לאכול ארטיק, ראינו את בית הנשיא. עשינו את דרכינו לאט ובזהירות.

אחרי הצהריים התקרר. בתור תל אביבית זה לא היה לגמרי ברור שזה יקרה. הזיעה הזו, שקורית כשאת יוצאת לרחוב התל אביבי הלח, יש בה משהו מנחם. חם, אבל לגוף ניתנת בכל זאת הזכות לקרר את עצמו מעט על ידי אידוי זיעה. בירושלים את לא מזיעה, והגוף מתחיל ללחוש לך תוכניות סודיות על דרכי בריחה. את במצב חירום, הגוף אומר, ואת עם הילד.

אז התקרר, וישבנו בבית קפה קטן בשדרת בן מיימון, ואחר כך הלכנו לחנות ספרים ליד, ולאט לאט חדרה אלינו הידיעה שמתארגן מצעד גאווה.

*

לא הייתי במצעד גאווה בתל-אביב אי פעם. תמיד נראה לי שהם מסתדרים בלעדי מצויין, לא הרגשתי צורך להראות נוכחות. אני גם לא באמת מבינה את הפוליטיזציה של ההעדפה המינית, אבל זה רק אני. אין לי שום התנגדות אם את או אתה רוצים להפגין בפומבי לגבי ההעדפה המינית שלכם, אני לגמרי בסדר עם זה.

גם יש את החלק שאני מאד אוהבת של ה'דראג קווינס', גברים שמתלבשים ומתאפרים כמו נשים. זה סתם כיף מבחינתי, ובמצעד הגאווה בירושלים היתה נעל עקב נשית בגובה שלושה מטר, שבתוכה עמד דראג קווין מפואר, והתנועע בתנועות נשיות לקול מוסיקה חמודה. הנעל עמדה על עגלה ובשלב מסויים הייתי בין דוחפי העגלה, פשוט כי אני נורא נהנית מחוש ההומור הזה.

ס' נבעת מרמת המעורבות הגבוהה שהראיתי וקרא לי לבוא לשוליים של המצעד. הבטחתי לו שנצעד רק על המדרכה, אבל בצומת של רח' אגרון עם קרן היסוד חסמו לכבודינו את התנועה עם אוטובוסים ולא היתה אפשרות לרדת למדרכה. היתה שם עוד דראג קווין עם פאה בלונדינית ושמלה מוזהבת, שהתראיינה הרבה לכל מי שראיין וגם הובילה את המצעד.

בשלב מסויים התעורר הצד הפוליטי והחֵברה התחילו לקרוא ביחד: "הומואים ולסביות רוצים לחיות בעיר הזאת!"

לא נורא אהבתי. אחת הסיבות לכך שהתעקשתי עם ס' על מצעד הגאווה היתה כדי להראות לו את הקוטביות הירושלמית, את הניגודים וההתלהמות. אחרי המצעד גם ראינו הפגנה שקטה של נשים שיושבות לא רחוק מבית הממשלה, בכיכר דניאל אוסטר, ושובתות רעב כדי לגרום לראש הממשלה לחזור לשולחן הדיונים עם הפלשתינאים.

כל הטיול הזה בירושלים היה בעניין התהליך הדמוקרטי. ביקרנו בכנסת, ראינו את בית הנשיא, את בית ראש הממשלה, השתתפנו במצעד, ראינו הפגנה שקטה. ובסוף ראינו גם רצח. למעשה, אני לא ראיתי כי אני מסרבת להשתמש במשקפיים ומסתפקת תמיד בטווח של עשרת המטרים שאני כן רואה, אבל ס' רואה הכל.

אחרי שהמצעד הפך מתיאטרון רחוב עליז וצבעוני למשהו פוליטי יותר הרגשתי שאנחנו לא חייבים להמשיך ופנינו שמאלה ממסלול הצעדה. בפינה היתה מכולת וס', שאבא שלו תמיד קונה לו משהו בכל קיוסק שהם עוברים לידו, הודיע מיד שהוא רעב. בדיעבד אני יכולה להגיד שהרגשתי שעדיף שנתרחק עוד קצת מההפנינג הפוליטי שעזבנו זה עתה.

נכנסנו למכולת ומצאתי את סוג הקרקרים הנכון במחיר הנכון ואז היתה איזו מהומה במדרכה מול המינימרקט, שכמובן לא יכולתי לראות את פרטיה. מיד אחרי כן התחילו להופיע אמבולנסים. ס' אומר שהוא ראה את סוף ההתקפה, את התוקף כשהוא מתנפל ואת המג"בניק שהצליח להשתלט עליו.

לקחתי את ס' הרחק משם דרך רחובות צדדיים. בסוף יצא שחזרנו לגן העצמאות, שם ראינו את מי שאנחנו מניחים שהוא הרוצח יושב על ספסל לפני שמכניסים אותו לניידת. מרחוק הוא נראה לי מאד שליו. ס', שרואה הרבה יותר ממני, אמר שהוא נראה לחוץ מאד, מדבר אל עצמו ומעיף מבטים צידיים לפה ולשם.

למחרת כאמור היינו במוזיאון מגדל דוד.

כמו ללכת לאורך השדרה השישית

 

לפני שנים, לפני שג'וליאני הפך לראש העיר ניו-יורק, התפתיתי ללכת פעם לאורך השדרה השישית בלילה. זה היה מתוך סקרנות. אמרו לי שמותר ללכת בלילה לבד בשדרות הראשונות, עד החמישית, אז הייתי חייבת לבדוק איך זה בשישית.

הלכתי לי די בחושך ובכל פתח בית שני בערך, לאורך הדרך, היה מישהו שהציע לי סמים. מההצעות הראשונות הייתי קצת מופתעת, אבל אחר כך באמת התחלתי לחשוש. ואת כל זה אני לא מספרת כדי להגיד איזה יופי שעכשיו זה לא כך. כי אומרים שזה לא כך עכשיו, לא הייתי בניו-יורק בזמן האחרון כדי לבדוק. אני מספרת את כל זה כאיזו מקבילה למה שהיה קורה בעולם העתיק.

אני קוראת עכשיו שוב את "ישו הקוסם" של מורטון סמית' (עד כמה שאני מבינה אין תרגום לעברית) אחד מחוקרי התנ"ך האהובים עלי, ומתרשמת שוב מהעולם הזה שהוא מתאר, של בערך לפני אלפיים שנה, כשאם היית הולכת ברחוב בעיר כלשהי, קטנה כגדולה, בוודאי היו פונים אלייך הרבה פעמים כדי להציע לך קסמים כלשהם.

"סגולה בדוקה להחזרת אהובך לחיקך," מישהי מבוגרת היושבת בשֹיכּול רגליים היתה מפטירה בקול חד.

"חומר סודי לעקרת הבית, להברחת עכבישים, עכברים, ג'וקים ומזיקים אחרים," יאמר לך גבר מזוקן ליד דוכן עם סלסילות, שיכול להיות בהן כל דבר שבעולם.

"אני צריכה להבריח את בעלי מהבית. זה עובד על בעלים?" את שואלת והוא מסביר שעל בעלים זה לא עובד, אבל מנסה למכור לך משהו להגברת כוח הגברא. מדובר היה אז בעולם בו מעשי קסם, תרופות, תבלינים וכמיהה דתית לא מופרדים עדיין. אבל הספר גדול הרבה יותר מזה.

כל פעם אני מנסה איכשהו ל'בלוע' איזה חלק של הספר, וכל פעם בהצלחה חלקית בלבד. אבל לא נורא, אין בכוונתי להתייאש. סמית' הכי התפרסם בעקבות הספר הראשון שלו, שנקרא "הבשורה הסודית" או "הבשורה הסודית לפי מרקוס". הוא עשה את תואר הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, ואיכשהו התגלגל למנזר מרסבא שבמדבר יהודה, שם הוא לקח על עצמו לסדר את הספריה.

זה היה ב-1958. בעוד הוא עובר על הבלגן שם מצא סמית' קטע מתוך הבשורה לפי מרקוס, שלא מופיע בבשורה כפי שהיא בברית החדשה. כלומר, מה שהוא מצא היה קטע שצונזר אי אז בעבר, כשהספרים בברית החדשה כמו ספרים נוצריים רבים נוספים, עברו צנזורה חריפה למטרות גיבוש הקנון הנוצרי.

דוגמא לספרים שלא נכנסו לקנון הזה היא למשל 'הבשורה לפי תומאס'. (ניתן להוריד קובץ PDF של ה- Nag Hammadi Library, הכוללת מספר תרגומים של הבשורה הזו וספרים רבים אחרים). אני אתן כאן תרגום כלשהו של הפסקה השלישית של הבשורה, שיסביר אולי למה היא לא נכללת בקנון:

"ישו אומר: 'אם אומרים לך מנהיגך, "התבונן וראה את מלכות אלוהים בשמיים" הרי שציפורים ישיגו אותך לשם. אם אומרים הם לך, "אלוהיך בים הוא," וודאי הדגים יגיעו אליו קודם. מלכות אלוהים בתוכך היא ומחוצה לך.'"

זהו מה שנקרא טקסט מִיסטִי. אלוהים נמצא בתוכך ומחוצה לך. והטקסט ממשיך:

"כאשר תדעו את עצמכם… תגיעו להבנה שאתם בניו של אלוהים, אך אם לא תדעו את עצמכם תחיו בעוני ותהיו עוני."

מאד מיסטי. הטקסט שולח את הקורא בו אל עצמו, ומורה לו להכיר את עצמו ולהאמין שיש לו קשר ישיר עם בורא עולם. הנצרות, ברגע שהיא התחילה להתגבש, כבר לא רצתה טקסטים כאלו. כשיש דת מסודרת עם היררכיה ומשרות ואנשים חשובים, לא רצוי שהעמך ירגיש שהוא מסתדר בעצמו בלי עזרה. אז טקסטים כמו 'הבשורה לפי תומאס' ירדו פחות או יותר למחתרת. אבל גם חלקים של טקסטים שכן התקבלו, צונזרו, כמו החלק שסמית' מצא בספריה של מרסבא.

בחלק המדובר נאמר כי ישו בילה עם תלמיד את הלילה, כפי הנראה כדי להעביר אותו טכסי חניכה. טכסי חניכה היו חלק בלתי נפרד של הדתות של העולם העתיק וגבול דק בלבד עבר בין כהן של דת כזו לבין קוסם. יש לנו ב"ישו הקוסם" תיאור של לוסיאן מסָמוסָטָה, סטיריקן יווני בן המאה ה-2, שם הוא שולח את הגיבור שלו למצוא קוסם חזק מספיק, שיוכל לקחת אותו לביקור בעולם המתים.

במשך חודש אוכל הגיבור רק אגוזים, חלב ודבש, מתרחץ יום יום בנהר, לוחש לחשים רבים והולך אחורנית מרחקים ארוכים. כשאני קוראת את זה, כמו כתבים אחרים מהתקופה, זה מאד ממחיש לי את ההפרדה הנוקשית שאני, בתור קוראת מודרנית, עושה בין המציאות למה שכפי הנראה שייך רק לעולם הדמיון.

לפי איך שסמית' מסביר את זה: לפני אלפיים שנה אם רצית ללכת לבקר מישהו שנפטר יכולת למצוא מישהו שיקח אותך לבקר אותו; ואם הלכת לישו, שהיה יותר מסתם קוסם, שהיה איש דת אמיתי, יכולת לעבור חניכה שתגרום לך להרגיש קרוב יותר לאלוהים.

ההתקפות שסמית' ספג בעניין הספר הזה ובעניין ספריו האחרים הן רבות מיני ספור. עד היום נקרא ערך וויקיפדיה עליו כאילו ישנו חשד סביר שמדובר בשרלטן ולא בחוקר תנ"ך דגול, וזה שנים רבות לאחר מותו. אבל זה לא מפריע לי. יש לי עותק של "ישו הקוסם" וצילומים של ספריו "הבשורה הסודית לפי מרקוס" ו"הפוליטיקה שעיצבה את הברית הישנה [התנ"ך]", ספר שממנו למדתי שהיהדות הפכה למונוטאיסטית רק עם גלות בבל, ואני קוראת בהם שוב ושוב ושוב…

איפה הצעקות?

 

מצטערת שלא התפניתי לכתוב בזמן האחרון אבל מבחינה אסטרולוגית התקופה הזו לגמרי מופרכת מבחינתי. הצפי בחודש שעבר היה שאני אסע למקום רחוק; לא סתם נסיעה אלא מעין הגשמת חלום כזו, מה שהיתרגם במקרה שלי לישיבה בבית וציפיה לבואו של האינסטלטור… בסוף היה נחמד כי הישגתי לי ספר ונסעתי למחוזות רחוקים בצורה הרגילה אצלי, כשאני קוראת.

הספר שקראתי נקרא 'אניגמה', כשם תוכנית ההצפנה של התשדורות הגרמניות בזמן מלחמת העולם השניה, תשדורות שהבריטים הצליחו לפענח. כל הנושא הזה של 'אניגמה' הפך להיות מדובר יותר בשנים האחרונות, לא מעט בגלל העניין הגובר באלאן טורינג, שיצא עליו ספר ובעקבותיו סרט: "משחק החיקוי".

טורינג הוא דמות טראגית. כיום מכירים בו כאב הרוחני של מדעי המחשב וכמי שתרם רבות מאד למבצע החשוב כל כך של פיצוח הקוד הגרמני בזמן המלחמה. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, גורדון בראון, אמר ש"בלעדי תרומתו יוצאת הדופן, ההסטוריה של מלחמת העולם השניה היתה יכולה להיות שונה מאד."  אבל ההתנכלות אליו על רקע ההומוסקסואליות שלו היתה אכזרית ובסופו של דבר קטלנית. טורינג התאבד לאחר שנכפה עליו טיפול הורמונאלי, כדי לפתור כביכול את "הבעיה" שלו. בן 42 היה במותו.

הספר הזה, שאני קוראת, 'אניגמה' של יו סבאג-מונטיפיורי (הוצאת 'יבנה', 2003), דווקא בא להסביר שטורינג לא עשה את כל העבודה לבד.  פרויקט פיענוח הצופן היה עניין מתמשך. כל יום היה צריך לפענח באיזה צירוף סימנים השתמשו המקודדים הגרמנים. מה שהיה בידי הבריטים הם שחזורים של המכונה שייצרה את הקודים הגרמניים. כלומר, הם לא היו צריכים להמציא את הגלגל אבל הם כן נזקקו לעבודת פיענוח כדי להשתמש בו.

קשה קצת לקלוט את כל המידע כי לדעתי הוא לא מוצג בצורה נוחה, ואני אנסה להסביר למה, אבל אחת הדמויות שבכל זאת נשארה לי בראש היא אדם, שהיה אחראי לבדוק את כלל התעבורה התקשורתית של הגרמנים. כלומר, גם כשלא יודעים בדיוק מה כתוב במסר שעבר, יש מה ללמוד מכמות המסרים, מנקודת המוצא ונקודת היעד שלהם, ועוד. לקראת הפלישה לנורמנדי, ב-5-6 ליוני 1944 קיבל הִינסלי טלפונים ישירים מצ'רצ'יל, שרצה לדעת אם האויב יודע על הפלישה. הינסלי התרגל שצ'רצ'יל לא אומר תודה ונוהג פשוט לטרוק את הטלפון אחרי שהוא מקבל את המידע שהוא רוצה.

סבאג-מונטיפיורי עושה עבודה יפה כשהוא בא להסביר על הרשת הרחבה של אנשים שפעלו במסגרת פרויקט פיענוח הצופן. התחקיר שהוא עשה מרשים ביותר ואני אוהבת כשעושים תחקיר כמו שצריך, זה נותן לי מקום לנוח; בתחושה שלי הפרטים יוצרים מצע רך שהוכן בשבילי לנוח עליו. הבעיה שלי היא שסבאג-מוטיפיורי החליט להיות הוגן עם כולם. כולם שווים מבחינתו והוא אמפטי עם האנגלים והגרמנים באותה מידה.

אני מזהה שמדובר בנקודת מבט טיפוסית ליהודי בריטי של תחילת האלף השלישי. היה לי יותר קל עם הספר של אח שלו, סיימון סבאג-מונטיפיורי, על ירושלים (מופיע בפוסטים קודמים בבלוג ממאי 2014). רב הספר שם מדבר על היסטוריה רחוקה וזה סביר שההסטוריון לא יזדהה עם צד אחד מסויים. אבל כאן כל הספר מדבר על מלחמת העולם ה-II וזה לא מרגיש לי נכון: אני די בטוחה שהנאצים היו הרעים.

נקודת המבט הזו, שהיא Post Everything, משאירה את הקורא בלי כיוון ומטרה. האנגלים לא עדיפים על הגרמנים, לא באמת חשוב לנו מי ינצח… זה מזכיר לי עוד זוג אחים יהודים אנגלים, האחים אד ודייויד מיליבנד. אני נזכרת כי גם שם כמו פה מה שהכי מעניין לדעתי זו מערכת היחסים בין האחים. אני בטוחה שיעשו פעם סרט על המיליבנדים. דייויד, הבכור, היה איש אמונו של טוני בלייר וחבר ממשלה בין 1997-2001, אבל אד, הצעיר מבין השניים, סילק את אחיו ממפלגת הלייבור הבריטית כדי לעמוד בעצמו בראשה.

איך הם מתנהגים אחד עם השני כשהם נפגשים אצל ההורים אי-פעם לאכול ארוחה משותפת? אני מדמיינת שבשני המקרים, גם אצל האחים מיליבנד וגם אצל משפחת סבאג-מונטיפיורי כולם מנומסים ואף אחד לא צורח את מה שעם ליבו. "אני סופר יותר טוב ממך!" "לקחת לי את המפלגה, יא…!" "הספר האחרון שלך באורך וברמת עניין של ספר טלפונים!" "אני שמח שבבחירות האחרונות לא בחרו בך, אחי היקר אד. נראה לי לא בטוח להפקיד את המדינה בידיך," וכולי וכולי.

זה לא מנומס, אבל חסרות לי כאן הצעקות דווקא.

טוויטר, פייסבוק וברידג'ט ג'ונס

 

התחלתי לקרוא את 'ברדג'יט ג'ונס' החדש (Bridget Jones, Mad About the Boy / Helen Fielding), ספר שהחלטתי לא לקנות מספר רב מאד של פעמים, אבל פתאום התחשק לי. בשורה התחתונה אני רוצה לומר שזה מאד מתאים לעונה הזו, שבה אני מנסה לא להתייחס לזה שאנחנו במלחמה. משהו בי כל הזמן רוצה להסיט את תשומת הלב מן המלחמה… שמתם לב שהיה גשם הבקר [התחלתי את הפוסט ב-21/7]? אנחנו באמצע יולי ויש גשם, זה מוזר, לא? אבל זה היה מוקדם, לפני שבע, ולא כולם שמו לב. הטילים הגיעו באמצע הבקר. בחדר המדרגות היו השילוב הרגיל של שכנים, מוכרים יותר או פחות (זוג אוחז ידיים ויפֶה דובר שפה זרה כלשהי הגיח מתוך אחת הדירות) פלוס עוברי אורח. בסטטיסטיקה שלי עוברי האורח שמתקבצים אצלינו בדרך כלל נורא מתעסקים עם הסלולרי שלהם, וזה הגיוני. הם בסוג של מגננה. הם מסתתרים אצלינו בגלל ההפצצות אבל הם לא באמת סומכים עלינו, אז הם מדברים עם מישהו אחר.

לא משנה. התחלתי לספר על בריג'יט. הספר הראשון בסדרה, 'יומנה של ברידגי'ט' ג'ונס', היה מצוין, ואני יודעת שזו קלישאה אבל הרבה יותר טוב מהסרט. ברידג'ט, אשה צעירה ומבולבלה, מוצאת את בחיר ליבה. מבוסס כמובן על 'גאווה ודיעה קדומה' של ג'יין אוסטין אבל עם מבנה מיוחד משלו. קטעי יומן שבתחילת כל אחד מהם נתונים סטטיסטיים שמעידים על כך שברידג'ט מאד עסוקה במשקל שלה, בכמות האלכהול שהיא צורכת, במספר הקלוריות שהיא צורכת. נחמדה, אנושית. בספר השלישי היא אלמנה עם שני ילדים. אני בהתחלה אז אני לא יודעת עדיין איך זה קרה שדארסי, יקירנו, נפטר אבל אנחנו לומדים לדעת שהיא מאד מתגעגעת אליו, אבל שהיא החליטה לפתוח דף חדש…

וזה הכל בזכות החברים. החברים של ברידג'יט הם לנצח, ולא רק שהם לנצח הם גם מאד זמינים. לי יש אנשים שאני מאד אוהבת אבל שאני לא פוגשת הרבה, לא רק כי הם לא זמינים, גם אני לא זמינה. החיים מאד צפופים, ישנן כל מיני מטלות, יש את זה שאני עם ילד שמבלה את החופש הגדול שלו ללא כל מסגרת מסודרת (וזה כמובן עקב זה שאני לא סבלתי ששלחו אותי לקייטנה). לפעמים אני מעדיפה שוקולד על חברים, לפעמים אני מעדיפה סרט. לפעמים גם ספר לא נורא מדהים כמו ברידג'ט ג'ונס III. אתם מבינים? אני עסוקה, גם אם אני נראית נורא לא עסוקה.

החברים של ברידג'ט מופיעים אצלה פתאום באמצע הלילה, אחרי שהילדים כבר ישנים, והיא שמחה לראות אותם. הם יושבים שלושתם, היא והחברים, על הספה, ועושים איזה משהו שטותי עם הסמארט-פון. הם גם יודעים לא להישאר יותר מידי זמן, באים בזמן והולכים בזמן. ואחר כך, גם כן בזמן, מגיע המאהב הצעיר של ברידג'ט. מבחינתי זה כבר לגמרי פיקציה. הבחור מגיע כשהוא אומר שהוא יגיע, הוא מביא איתו אוכל טעים (???), הוא קל, נעים להיות בחברתו. אפשר לצחוק בחברתו. דמות פיקטיבית לגמרי.

אני עוד רק בהתחלה אבל אני כבר צוברת על ברידג'יט כעסים. כמה שנים אחרי שאהוב ליבה ואבי ילדיה דארסי נפטר ברידג'יט, בעידודם של החברים הטובים שכבר הזכרתי, מחליטה לקחת את עצמה בידיים ולהרזות. והיא באמת מרזה. אני לא מזדהה עם נשים שלוקחות את עצמן בידיים ומרזות. אני גם לא מזדהה עם נשים שלוקחות את עצמן בידיים ומתחילות להשתמש בטוויטר, פייסבוק וכדומה, במיוחד לא כאלה שמיד מצליח להן והן מוצאות חבר ברשת. אוף! לפי הדיווח שאני מוצאת כאן ישנם עכשיו 1.11 מיליארד משתמשים בפייסבוק, המספרים כל הזמן עולים.

אין לי את ההסבר המדוייק למה אני לא אוהבת פייסבוק. הייתי שבועיים ופרשתי, הרגשתי לא נעים לכתוב לתוך החלל הגדול הזה, כשאני מנסה למתג את עצמי כדי למשוך אלי אנשים. אפילו את הסרט 'הרשת החברתית', סרט שמאד היללו ושיבחו, אני לא מצליחה לראות מההתחלה עד הסוף. קניתי עותק משומש ב'אוזן השלישית' וקשורה לזה אפילו אנקטודה שבסופה תחושת ניצחון עזה, כי העותק הראשון שמצאתי וכבר התכוונתי לקחת התברר כשייך למישהו. אחרי שהוא נזף בי על כך שניסיתי כביכול לסלק את העותק שהוא מצא ביושר המשכתי לעמוד ולעלעל בסרטים, כשאני לובשת על עצמי רשת זֵנית לגמרי ומשקיעה אנרגיות מטורפות בניסיון להבהיר לעצמי שזה סתם סרט. ואז מצאתי עוד אחד!!

בספר הראשון של ברידג'ט, הספר המצויין לדעתי (מעניין איך השני באמת…) ברידג'ט מפלרטטת עם הבוס שלה, דניאל, בעזרת מסרונים קצרים בדואר האלקטרוני. המסרונים מצחיקים, אותי בכל אופן. לדוגמא, כשברידג'ט מופיעה למשרד עם חצאית קצרה:

'הודעה לג'ונס,

נראה ששכחת את החצאית שלך. נדמה לי שזה נאמר במפורש בחוזה ההעסקה, שעובד חייב לבוא למשרד לבוש בכל עת.'

קליב' [קיצור של שם המשפחה קליבר]

ברידג'ט עונה לו:

'אדוני, מאד הזדעזעתי מההודעה שלך. גם אם ניתן לתאר את החצאית כקצרה מעט (אנחנו במחלקת העריכה מקצצים בכל מקום שניתן, כידוע) עדיין, אני חושבת שזה מאד לא מדוייק לתאר את החצאית כנעדרת ושוקלת פניה לאיגוד.'

יותר מאוחר:

'הודעה לג'ונס

אם ההליכה הזו ליד המשרד שלי נעשתה מתוך ניסיון להדגים נוכחותה של החצאית אני יכול רק לומר שהנסיון לא צלח. החצאית, ללא ספק, נעדרת. האם היא יצאה לחופשת מחלה?'

והיא עונה לו

'החצאית לא חולה ולא נעדרת. אני, שוב, מזועזעת מהגישה הזו של ההנהלה המפלה לרעה על בסיס גודל. עניין אובססיבי בחצאית מורה אולי על כך שההנהלה חולה?'…

נורא קשה לתרגם בדיחות אבל זה עובד יותר במקור, בין השאר כי המסרונים ממוענים לאדם מסויים. בספר השלישי היא כותבת בטוויטר. אל טוויטר אפילו לא ניסיתי להצטרף. בטוויטר מצייצים; זה נשמע לי משהו שאני לא רוצה לעשות אפילו בלי לנסות. כשברידג'ט מצייצת זה אחר לי לגמרי מאשר כשהיא כותבת מסרונים שרק האדם הממוען אמור לקרוא בהם. לא?

תגידו, אני אנכרוניסטית?

ביוגרפיות של קטרינה הגדולה

 

אני קוראת עכשיו ביוגרפיה מרתקת של קטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה בשנים 1762-1796. מצאתי עותק זול (12 ₪, הא-הא) בחנות יד שניה שאני אוהבת של Elizabeth & Catherine / Robert Coughlan. זה ספר שיצא ב-1974, לפני עידן האינטרנט, כך שאני לא מוצאת ברשת שום דבר על הביוגרף המדהים הזה, שמצליח להקים ככה לחיים את הארמונות הענקיים של סנט פטרסבורג.

קודם כל החלטתי שאני חייבת לנסוע לשם, לבירת רוסיה. ההחלטה הזו היא מאז שראיתי את הסרט (שגם אתם, קוראים יקרים, חייבים לצפות בו) "תיבה רוסית" ( https://www.youtube.com/watch?v=sE2jRxToAjQ ). הסרט צולם בשוט אחד. זאת אומרת הצלם מחזיק את המצלמה שלו והולך איתה ומצלם במשך שעה וחצי בלי להפסיק פעם אחת. כל מה שהוא צילם נכנס. עכשיו, היו הכנות. ההכנות להסרטה היו במשך ארבע שנים. מופיעים בסרט אלפי ניצבים, הסרט מצולם כולו במקום אחד, בארמון החורף של קיסרי רוסיה בחלקים שלו שמתפקדים כיום כמוזאון ההרמיטאז'. לארמון החורף הסטוריה בת כמה מאות שנים והסרט עובר בין תקופות שונות, כשכל חדר שנכנסים אליו קורה בתקופה קצת אחרת מקודמו.

זה מרתק. זה סרט שממציא דרך משלו לעשות קולנוע, ממציא דרך משלו ללמוד קצת הסטוריה, ובו זמנית מצליח להיות מה שקוראים באנגלית quirky, מן משוגע מצחיק כזה. נורא כדאי לצפות בו, כלומר להיות בו, כלומר להינשא איתו על הגלים…

אז אני יודעת מזמן שאני צריכה לבקר בבירה המפוארת הזו (זו עיר שהחליפו לה את השם כמה פעמים אבל נכון לעכשיו קוראים לה סנט פטרסבורג). למעשה יש לי אלבום תמונות גדול ובו מראות פנים וחוץ של הארמונות מהאגדות שיש לסנט פטרסבורג בשפע רב כל כך. כבר איתרתי את הארמון ואת החדר בארמון בו אני מתכוונת לעבור לגור ברגע שזה יתאפשר. בן שלי ואני נצא מן הארמון לטייל לאורך הנחל שמופיע שם בתמונה. אנחנו מסודרים…

אני לא מניחה שיש תרגום לעברית של "אליזבת וקתרין" של רוברט קולן. אני לא מוצאת בחיפוש פשוט ונראה לי שקולן הוא מסוג הכותבים שפשוט לא היו סביבם הרבה יחסי ציבור ואנשים לא יודעים עליהם. זה אופייני במיוחד למה שקרה בשנות ה-70 עם הגל היצירתי האדיר שפקד את העולם ושאנחנו נהנים ממנו עד היום (תחנות רדיו למשל לא מפסיקות להשמיע מוסיקה של שנות ה-70 כי ברור שזו מוסיקה מצויינת). גם החיצוניות של העותק שבידי מלמדת על היומרות הנמוכות של המוציאים לאור, כמעט כאילו מדובר ברומן זול.

התיאורים הם מאד חיים ומזכירים במהותם סיפורי רכילות – זה מה שהופך את הספר לנהדר כל כך בעיני. הביוגרפיה של קטרינה הגדולה שכן תורגמה לעברית היא של אנרי טרויה (הוצאת כנרת, 2000, מצרפתית: חיים קדמן). גם הספר הזה נכתב למעשה בשנות ה-70, ב-1977, אבל טרויה הוא ביוגרף ידוע ומכובד. כמובן שמהנה ומרתק גם לקרוא את הביוגרפיה שלו, אבל היא פחות השאירה עלי רושם ואני חושבת שזה קשור למה שאני מבינה כאי הבנה של טרויה את הרוסיות העמוקה של קטרינה הגדולה. הוא אומר לעצמו שהוא מבין אבל הוא לא באמת מבין.

קטרינה נולדה כנסיכה גרמנית מאזור של פרוסיה שנמצא היום בפולניה – לא יפה במיוחד אבל מאד מאד אינטליגנטית – שעקב צירופי מקרים נבחרה כבת זוגו של יורש העצר הרוסי באותה עת. אין דרך להבין את פועלה של קטרינה מבלי להבין את ההקשר מתוכו היא פעלה והביוגרפיה של קולן מפליאה לעשות כן. אני למשל הזדהיתי עם הצער העמוק של קטרינה לאחר שנאלצה להרוג את בעלה מיד לאחר שעלתה לשלטון. הבנתי אותה לגמרי וגם הצטערתי, כמוה.

אני קוראת עכשיו את התאור של טרויה על עלייתי של קטרינה לשלטון. כאן באמת אי אפשר להזדהות עם הרצח של פטר הראשון. מצד שני הוא מתאר מצויין את ההתנהלות המדינית של קטרינה, את האמצעים שהיא נוקטת כדי לכסות על הגירעון הכספי הנורא. קטרינה יוצאת אצלו מאד יעילה. כן, בהחלט ביוגרפיה טובה.

טרויה הוא צרפתי כמובן, וקטרינה הגדולה, כמו הרבה אירופאים ממעמדות גבוהים באותה תקופה, כתבו בצרפתית. היא גם כתבה הרבה ואני רואה ששתי הביוגרפיות משתמשות בכתבים שלה כמקור חשוב. אבל טרויה עושה את מה שלי נראה כטעות, כשהוא חושב שנקודת המבט הצרפתית שלה היא הנקודה הנכונה או היחידה. בתור מי שהיא דו-לשונית בעצמה אני יכולה להבין שכשקטרינה כתבה בצרפתית היא חשבה בצרפתית וכשהיא כתבה או דיברה רוסית היא חשבה אחרת. כי השפה שבה את משתמשת משפיעה על הצורה שבה את חושבת.

קטרינה, אם אני מבינה נכון, ידעה די מוקדם שהיא עומדת לעמוד בראש האימפריה הרוסית ולגלם בדמותה את ה'אמא הקטנה' (כך קראו לה החיילים שלה) של האימפריה הרוסית. מותר יהיה לה ואפילו מעניין להשתמש ברעיונות אירופיים של קידמה ושוויון, אבל רק אם זה תואם את הראיה שלה של מה טוב לרוסיה ולעצמה כאמא של רוסיה . היא יכולה לכתוב בצרפתית ביקורת על מה שקורה אצלה בחצר, 'סתם כי בא לה לדבר', אבל זאת החצר שלה והיא האחראית העליונה והיא לא תרשה שאף אחד ייקח את זה ממנה.

אני חושבת שטרויה לא לגמרי הבין את הדואליות הזו אצלה.