טוויטר, פייסבוק וברידג'ט ג'ונס

 

התחלתי לקרוא את 'ברדג'יט ג'ונס' החדש (Bridget Jones, Mad About the Boy / Helen Fielding), ספר שהחלטתי לא לקנות מספר רב מאד של פעמים, אבל פתאום התחשק לי. בשורה התחתונה אני רוצה לומר שזה מאד מתאים לעונה הזו, שבה אני מנסה לא להתייחס לזה שאנחנו במלחמה. משהו בי כל הזמן רוצה להסיט את תשומת הלב מן המלחמה… שמתם לב שהיה גשם הבקר [התחלתי את הפוסט ב-21/7]? אנחנו באמצע יולי ויש גשם, זה מוזר, לא? אבל זה היה מוקדם, לפני שבע, ולא כולם שמו לב. הטילים הגיעו באמצע הבקר. בחדר המדרגות היו השילוב הרגיל של שכנים, מוכרים יותר או פחות (זוג אוחז ידיים ויפֶה דובר שפה זרה כלשהי הגיח מתוך אחת הדירות) פלוס עוברי אורח. בסטטיסטיקה שלי עוברי האורח שמתקבצים אצלינו בדרך כלל נורא מתעסקים עם הסלולרי שלהם, וזה הגיוני. הם בסוג של מגננה. הם מסתתרים אצלינו בגלל ההפצצות אבל הם לא באמת סומכים עלינו, אז הם מדברים עם מישהו אחר.

לא משנה. התחלתי לספר על בריג'יט. הספר הראשון בסדרה, 'יומנה של ברידגי'ט' ג'ונס', היה מצוין, ואני יודעת שזו קלישאה אבל הרבה יותר טוב מהסרט. ברידג'ט, אשה צעירה ומבולבלה, מוצאת את בחיר ליבה. מבוסס כמובן על 'גאווה ודיעה קדומה' של ג'יין אוסטין אבל עם מבנה מיוחד משלו. קטעי יומן שבתחילת כל אחד מהם נתונים סטטיסטיים שמעידים על כך שברידג'ט מאד עסוקה במשקל שלה, בכמות האלכהול שהיא צורכת, במספר הקלוריות שהיא צורכת. נחמדה, אנושית. בספר השלישי היא אלמנה עם שני ילדים. אני בהתחלה אז אני לא יודעת עדיין איך זה קרה שדארסי, יקירנו, נפטר אבל אנחנו לומדים לדעת שהיא מאד מתגעגעת אליו, אבל שהיא החליטה לפתוח דף חדש…

וזה הכל בזכות החברים. החברים של ברידג'יט הם לנצח, ולא רק שהם לנצח הם גם מאד זמינים. לי יש אנשים שאני מאד אוהבת אבל שאני לא פוגשת הרבה, לא רק כי הם לא זמינים, גם אני לא זמינה. החיים מאד צפופים, ישנן כל מיני מטלות, יש את זה שאני עם ילד שמבלה את החופש הגדול שלו ללא כל מסגרת מסודרת (וזה כמובן עקב זה שאני לא סבלתי ששלחו אותי לקייטנה). לפעמים אני מעדיפה שוקולד על חברים, לפעמים אני מעדיפה סרט. לפעמים גם ספר לא נורא מדהים כמו ברידג'ט ג'ונס III. אתם מבינים? אני עסוקה, גם אם אני נראית נורא לא עסוקה.

החברים של ברידג'ט מופיעים אצלה פתאום באמצע הלילה, אחרי שהילדים כבר ישנים, והיא שמחה לראות אותם. הם יושבים שלושתם, היא והחברים, על הספה, ועושים איזה משהו שטותי עם הסמארט-פון. הם גם יודעים לא להישאר יותר מידי זמן, באים בזמן והולכים בזמן. ואחר כך, גם כן בזמן, מגיע המאהב הצעיר של ברידג'ט. מבחינתי זה כבר לגמרי פיקציה. הבחור מגיע כשהוא אומר שהוא יגיע, הוא מביא איתו אוכל טעים (???), הוא קל, נעים להיות בחברתו. אפשר לצחוק בחברתו. דמות פיקטיבית לגמרי.

אני עוד רק בהתחלה אבל אני כבר צוברת על ברידג'יט כעסים. כמה שנים אחרי שאהוב ליבה ואבי ילדיה דארסי נפטר ברידג'יט, בעידודם של החברים הטובים שכבר הזכרתי, מחליטה לקחת את עצמה בידיים ולהרזות. והיא באמת מרזה. אני לא מזדהה עם נשים שלוקחות את עצמן בידיים ומרזות. אני גם לא מזדהה עם נשים שלוקחות את עצמן בידיים ומתחילות להשתמש בטוויטר, פייסבוק וכדומה, במיוחד לא כאלה שמיד מצליח להן והן מוצאות חבר ברשת. אוף! לפי הדיווח שאני מוצאת כאן ישנם עכשיו 1.11 מיליארד משתמשים בפייסבוק, המספרים כל הזמן עולים.

אין לי את ההסבר המדוייק למה אני לא אוהבת פייסבוק. הייתי שבועיים ופרשתי, הרגשתי לא נעים לכתוב לתוך החלל הגדול הזה, כשאני מנסה למתג את עצמי כדי למשוך אלי אנשים. אפילו את הסרט 'הרשת החברתית', סרט שמאד היללו ושיבחו, אני לא מצליחה לראות מההתחלה עד הסוף. קניתי עותק משומש ב'אוזן השלישית' וקשורה לזה אפילו אנקטודה שבסופה תחושת ניצחון עזה, כי העותק הראשון שמצאתי וכבר התכוונתי לקחת התברר כשייך למישהו. אחרי שהוא נזף בי על כך שניסיתי כביכול לסלק את העותק שהוא מצא ביושר המשכתי לעמוד ולעלעל בסרטים, כשאני לובשת על עצמי רשת זֵנית לגמרי ומשקיעה אנרגיות מטורפות בניסיון להבהיר לעצמי שזה סתם סרט. ואז מצאתי עוד אחד!!

בספר הראשון של ברידג'ט, הספר המצויין לדעתי (מעניין איך השני באמת…) ברידג'ט מפלרטטת עם הבוס שלה, דניאל, בעזרת מסרונים קצרים בדואר האלקטרוני. המסרונים מצחיקים, אותי בכל אופן. לדוגמא, כשברידג'ט מופיעה למשרד עם חצאית קצרה:

'הודעה לג'ונס,

נראה ששכחת את החצאית שלך. נדמה לי שזה נאמר במפורש בחוזה ההעסקה, שעובד חייב לבוא למשרד לבוש בכל עת.'

קליב' [קיצור של שם המשפחה קליבר]

ברידג'ט עונה לו:

'אדוני, מאד הזדעזעתי מההודעה שלך. גם אם ניתן לתאר את החצאית כקצרה מעט (אנחנו במחלקת העריכה מקצצים בכל מקום שניתן, כידוע) עדיין, אני חושבת שזה מאד לא מדוייק לתאר את החצאית כנעדרת ושוקלת פניה לאיגוד.'

יותר מאוחר:

'הודעה לג'ונס

אם ההליכה הזו ליד המשרד שלי נעשתה מתוך ניסיון להדגים נוכחותה של החצאית אני יכול רק לומר שהנסיון לא צלח. החצאית, ללא ספק, נעדרת. האם היא יצאה לחופשת מחלה?'

והיא עונה לו

'החצאית לא חולה ולא נעדרת. אני, שוב, מזועזעת מהגישה הזו של ההנהלה המפלה לרעה על בסיס גודל. עניין אובססיבי בחצאית מורה אולי על כך שההנהלה חולה?'…

נורא קשה לתרגם בדיחות אבל זה עובד יותר במקור, בין השאר כי המסרונים ממוענים לאדם מסויים. בספר השלישי היא כותבת בטוויטר. אל טוויטר אפילו לא ניסיתי להצטרף. בטוויטר מצייצים; זה נשמע לי משהו שאני לא רוצה לעשות אפילו בלי לנסות. כשברידג'ט מצייצת זה אחר לי לגמרי מאשר כשהיא כותבת מסרונים שרק האדם הממוען אמור לקרוא בהם. לא?

תגידו, אני אנכרוניסטית?