צֵל ורוֹגָע

Peace Jerusalem 2

האוגוסט הזה מציב בפנינו, אני חושבת, דילמה אם לשתף פעולה ולהינמס או לנסות להיאחז בדברים הרגילים שאנחנו בדרך כלל עושים. שוב ושוב אני שואלת את עצמי למה לא להישכב על השטיח בסלון במקום לנסות לעמוד במטלה זו או אחרת.

את הטיולים כבר עשינו, ס' ואני, כולל ירושלים, כולל אפילו את מצעד הגאווה ההוא. היה לנו כל ה'אקשן' שצריך לקיץ אחד. למחרת מצעד הגאווה היינו במגדל דוד לפעילות מיוחדת לילדים כמו ס', שאוהבים לנפנף בחרבות ספוג אחד על השני ולירות בחץ וקשת. אני אמא גאה אז אני חייבת לדווח כאן שהמדריך אמר שהוא ירה בחץ וקשת באופן שהפתיע לטובה, ופגע בנקודה גבוהה במיוחד בחומה. זהו, כל הרעיון היה לעשות את משחקי המלחמה האלו בתוך טירה אמיתית.

בזמן שהוא ירה וסייף הבחנתי אני בשער פתוח של כנסיה. אני מאד אוהבת כנסיות וזו היתה מתנה ממש מבחינתי, למצוא כנסיה פתוחה. הלכתי מיד.

אני יודעת שבגלל ההסטוריה של יחסים לא לגמרי קלים בין היהדות והנצרות זה לא קונצנזוס לאהוב כנסיות, אבל אני מאד אוהבת כנסיות. עזבתי את מגדל דוד, שהוא מדהים ביופיו ועשיר בהסטוריה, וישבתי באולם התפילה של הכנסיה מצידו השני של הרחוב. אין לתאר את השלווה שאופפת אותי כשאני בתוך כנסיה. כנסיות מספקות לי מצד אחד תחושת סדר, ואני מאד נזקקת לסדר בחיי, ומצד שני את התחושה שייתכן שאם אני אשאף לכך אוכל להשיג גם את הנשגב והגבוה – זה כפי הנראה בגלל התקרה הגבוהה המקומרת.

ברור שכנסיה עשויה מקירות אבן עבים שמבודדים אותך מהחום והמרעש בחוץ, אבל זה לא רק זה. יש את המשהו הזה שהנצרות אומרת לך: הנצרות כאילו מצווה עליך להיות נחמד. בגלל השימוש במודל הכל כך חיובי הזה של ישו הנוצרי, יוצא שהמאמינים מצטווים להיות נחמדים אחד אל השני, סתם כך, בלי שום סיבה מיוחדת.

ביהדות אין מודל, שזה עניין מאד מעניין בפני עצמו. אנחנו, היהודים, לא מצווים להיות דומים לאף אחד ספציפי. לפי איך שאני מבינה את זה אנחנו מצווים להמציא את עצמינו, להמציא את העולם אפילו. וזה טוב, זה משאיר המון מקום לדמיון, אבל אני אוהבת כשנחמדים אלי, והנוצרים המאמינים פחות או יותר מצווים להיות נחמדים אלי.

אז ישבתי לי שם בתוך בניין האבן הקריר, ואחר כך עברתי לעוד בניין אבן קריר לידו, כל זה יום אחרי שיהודי שהיה בטוח שהוא הכי קרוב לאלוהים שאפשר – רצח ילדה, ואמרתי לעצמי שאני נהנית עכשיו ממה שדת יכולה לעשות כשהיא במיטבה, לספק צל ורוגע ותחושה ש"אנחנו שמחים לארח אותך בצל קורתינו".

*

ס' לא רצה לבוא איתי למצעד. ההתכנסות היתה בגן העצמאות והוא ניסה, פיזית, למשוך אותי משם, אבל התעקשתי.

קשה להגיד בשם מה התעקשתי. אני מניחה שבשם כל הדברים הרגילים שבשמם אני מתעקשת איתו. אני ההורה שמלמד אותו, מנסה ללמד אותו, שהעולם גדול ופתוח. אני זו שגוררת אותו למוזיאונים, לנחלים עם דגים קטנים שמנסים לאכול לך את העור הקשה ברגל; באותו בקר גם גררתי אותו לסיור בכנסת.

רציתי להראות לו את המקום בו מאה ועשרים נבחרינו עושים את ההחלטות שלהם. היה נוגע ללב. הם עבדו כולם, הנבחרים שלנו, עד שש בבקר, והלכו הביתה לישון. למחרת גם ראיתי תמונות של חברת כנסת מנמנמת. הזדהיתי איתה, זה הזכיר לי את משמרות הלילה שהייתי עושה פעם. אלו באמת לא שעות בהן רצוי להיות עירה, ועוד במקרה שלה עירה מספיק כדי לדעת מה קורה ולהצביע.

אהבנו לשבת במליאה. הכל היה הרבה יותר קטן ממה שהוא נראה בטלוויזיה איכשהו. מישהו התיישב בכסא של ביבי, רק כדי להראות לנו איפה הוא, וכולנו צעקנו לו "הי, ביבי". משם נסענו במונית למוזיאון אמנות האיסלם. ס' שמע את המילה 'איסלם' ולא רצה ללכת, כמו שהוא שמע אחר כך את המילה 'הומוסקסואל' ולא רצה להשתתף. אבל התפקיד שלי הוא לעזור לו להתגבר על כל העכבות האלו, חשבתי. אז הלכנו למוזיאון האיסלם וסופו של עניין שהוא נורא נהנה כי היו חרבות ושריון מלחמה וילדים קטנים ממנו, להם הוא יכול היה להסביר איזו חרב מתאימה לאיזו קסדה. הוא באמת נהנה.

לא ידענו שאנחנו עומדים להשתתף במצעד הגאווה. למעשה היה לנו רגע משבר אמיתי אחרי מוזיאון אומנות האיסלם. יצאנו לחום הירושלמי, שהוא לא דומה בכלום לחום התל-אביבי, וחשבתי שאולי זה פשוט לא אמור להיות. אולי אני אמורה פשוט לוותר, לנסוע עם הילד לתחנה מרכזית והביתה, ולוותר על הפעילות שקבענו למוזיאון מגדל דוד למחרת. בסופו של דבר כן הצלחתי לזרום. מצאנו מקום לאכול ארטיק, ראינו את בית הנשיא. עשינו את דרכינו לאט ובזהירות.

אחרי הצהריים התקרר. בתור תל אביבית זה לא היה לגמרי ברור שזה יקרה. הזיעה הזו, שקורית כשאת יוצאת לרחוב התל אביבי הלח, יש בה משהו מנחם. חם, אבל לגוף ניתנת בכל זאת הזכות לקרר את עצמו מעט על ידי אידוי זיעה. בירושלים את לא מזיעה, והגוף מתחיל ללחוש לך תוכניות סודיות על דרכי בריחה. את במצב חירום, הגוף אומר, ואת עם הילד.

אז התקרר, וישבנו בבית קפה קטן בשדרת בן מיימון, ואחר כך הלכנו לחנות ספרים ליד, ולאט לאט חדרה אלינו הידיעה שמתארגן מצעד גאווה.

*

לא הייתי במצעד גאווה בתל-אביב אי פעם. תמיד נראה לי שהם מסתדרים בלעדי מצויין, לא הרגשתי צורך להראות נוכחות. אני גם לא באמת מבינה את הפוליטיזציה של ההעדפה המינית, אבל זה רק אני. אין לי שום התנגדות אם את או אתה רוצים להפגין בפומבי לגבי ההעדפה המינית שלכם, אני לגמרי בסדר עם זה.

גם יש את החלק שאני מאד אוהבת של ה'דראג קווינס', גברים שמתלבשים ומתאפרים כמו נשים. זה סתם כיף מבחינתי, ובמצעד הגאווה בירושלים היתה נעל עקב נשית בגובה שלושה מטר, שבתוכה עמד דראג קווין מפואר, והתנועע בתנועות נשיות לקול מוסיקה חמודה. הנעל עמדה על עגלה ובשלב מסויים הייתי בין דוחפי העגלה, פשוט כי אני נורא נהנית מחוש ההומור הזה.

ס' נבעת מרמת המעורבות הגבוהה שהראיתי וקרא לי לבוא לשוליים של המצעד. הבטחתי לו שנצעד רק על המדרכה, אבל בצומת של רח' אגרון עם קרן היסוד חסמו לכבודינו את התנועה עם אוטובוסים ולא היתה אפשרות לרדת למדרכה. היתה שם עוד דראג קווין עם פאה בלונדינית ושמלה מוזהבת, שהתראיינה הרבה לכל מי שראיין וגם הובילה את המצעד.

בשלב מסויים התעורר הצד הפוליטי והחֵברה התחילו לקרוא ביחד: "הומואים ולסביות רוצים לחיות בעיר הזאת!"

לא נורא אהבתי. אחת הסיבות לכך שהתעקשתי עם ס' על מצעד הגאווה היתה כדי להראות לו את הקוטביות הירושלמית, את הניגודים וההתלהמות. אחרי המצעד גם ראינו הפגנה שקטה של נשים שיושבות לא רחוק מבית הממשלה, בכיכר דניאל אוסטר, ושובתות רעב כדי לגרום לראש הממשלה לחזור לשולחן הדיונים עם הפלשתינאים.

כל הטיול הזה בירושלים היה בעניין התהליך הדמוקרטי. ביקרנו בכנסת, ראינו את בית הנשיא, את בית ראש הממשלה, השתתפנו במצעד, ראינו הפגנה שקטה. ובסוף ראינו גם רצח. למעשה, אני לא ראיתי כי אני מסרבת להשתמש במשקפיים ומסתפקת תמיד בטווח של עשרת המטרים שאני כן רואה, אבל ס' רואה הכל.

אחרי שהמצעד הפך מתיאטרון רחוב עליז וצבעוני למשהו פוליטי יותר הרגשתי שאנחנו לא חייבים להמשיך ופנינו שמאלה ממסלול הצעדה. בפינה היתה מכולת וס', שאבא שלו תמיד קונה לו משהו בכל קיוסק שהם עוברים לידו, הודיע מיד שהוא רעב. בדיעבד אני יכולה להגיד שהרגשתי שעדיף שנתרחק עוד קצת מההפנינג הפוליטי שעזבנו זה עתה.

נכנסנו למכולת ומצאתי את סוג הקרקרים הנכון במחיר הנכון ואז היתה איזו מהומה במדרכה מול המינימרקט, שכמובן לא יכולתי לראות את פרטיה. מיד אחרי כן התחילו להופיע אמבולנסים. ס' אומר שהוא ראה את סוף ההתקפה, את התוקף כשהוא מתנפל ואת המג"בניק שהצליח להשתלט עליו.

לקחתי את ס' הרחק משם דרך רחובות צדדיים. בסוף יצא שחזרנו לגן העצמאות, שם ראינו את מי שאנחנו מניחים שהוא הרוצח יושב על ספסל לפני שמכניסים אותו לניידת. מרחוק הוא נראה לי מאד שליו. ס', שרואה הרבה יותר ממני, אמר שהוא נראה לחוץ מאד, מדבר אל עצמו ומעיף מבטים צידיים לפה ולשם.

למחרת כאמור היינו במוזיאון מגדל דוד.

איפה הצעקות?

 

מצטערת שלא התפניתי לכתוב בזמן האחרון אבל מבחינה אסטרולוגית התקופה הזו לגמרי מופרכת מבחינתי. הצפי בחודש שעבר היה שאני אסע למקום רחוק; לא סתם נסיעה אלא מעין הגשמת חלום כזו, מה שהיתרגם במקרה שלי לישיבה בבית וציפיה לבואו של האינסטלטור… בסוף היה נחמד כי הישגתי לי ספר ונסעתי למחוזות רחוקים בצורה הרגילה אצלי, כשאני קוראת.

הספר שקראתי נקרא 'אניגמה', כשם תוכנית ההצפנה של התשדורות הגרמניות בזמן מלחמת העולם השניה, תשדורות שהבריטים הצליחו לפענח. כל הנושא הזה של 'אניגמה' הפך להיות מדובר יותר בשנים האחרונות, לא מעט בגלל העניין הגובר באלאן טורינג, שיצא עליו ספר ובעקבותיו סרט: "משחק החיקוי".

טורינג הוא דמות טראגית. כיום מכירים בו כאב הרוחני של מדעי המחשב וכמי שתרם רבות מאד למבצע החשוב כל כך של פיצוח הקוד הגרמני בזמן המלחמה. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, גורדון בראון, אמר ש"בלעדי תרומתו יוצאת הדופן, ההסטוריה של מלחמת העולם השניה היתה יכולה להיות שונה מאד."  אבל ההתנכלות אליו על רקע ההומוסקסואליות שלו היתה אכזרית ובסופו של דבר קטלנית. טורינג התאבד לאחר שנכפה עליו טיפול הורמונאלי, כדי לפתור כביכול את "הבעיה" שלו. בן 42 היה במותו.

הספר הזה, שאני קוראת, 'אניגמה' של יו סבאג-מונטיפיורי (הוצאת 'יבנה', 2003), דווקא בא להסביר שטורינג לא עשה את כל העבודה לבד.  פרויקט פיענוח הצופן היה עניין מתמשך. כל יום היה צריך לפענח באיזה צירוף סימנים השתמשו המקודדים הגרמנים. מה שהיה בידי הבריטים הם שחזורים של המכונה שייצרה את הקודים הגרמניים. כלומר, הם לא היו צריכים להמציא את הגלגל אבל הם כן נזקקו לעבודת פיענוח כדי להשתמש בו.

קשה קצת לקלוט את כל המידע כי לדעתי הוא לא מוצג בצורה נוחה, ואני אנסה להסביר למה, אבל אחת הדמויות שבכל זאת נשארה לי בראש היא אדם, שהיה אחראי לבדוק את כלל התעבורה התקשורתית של הגרמנים. כלומר, גם כשלא יודעים בדיוק מה כתוב במסר שעבר, יש מה ללמוד מכמות המסרים, מנקודת המוצא ונקודת היעד שלהם, ועוד. לקראת הפלישה לנורמנדי, ב-5-6 ליוני 1944 קיבל הִינסלי טלפונים ישירים מצ'רצ'יל, שרצה לדעת אם האויב יודע על הפלישה. הינסלי התרגל שצ'רצ'יל לא אומר תודה ונוהג פשוט לטרוק את הטלפון אחרי שהוא מקבל את המידע שהוא רוצה.

סבאג-מונטיפיורי עושה עבודה יפה כשהוא בא להסביר על הרשת הרחבה של אנשים שפעלו במסגרת פרויקט פיענוח הצופן. התחקיר שהוא עשה מרשים ביותר ואני אוהבת כשעושים תחקיר כמו שצריך, זה נותן לי מקום לנוח; בתחושה שלי הפרטים יוצרים מצע רך שהוכן בשבילי לנוח עליו. הבעיה שלי היא שסבאג-מוטיפיורי החליט להיות הוגן עם כולם. כולם שווים מבחינתו והוא אמפטי עם האנגלים והגרמנים באותה מידה.

אני מזהה שמדובר בנקודת מבט טיפוסית ליהודי בריטי של תחילת האלף השלישי. היה לי יותר קל עם הספר של אח שלו, סיימון סבאג-מונטיפיורי, על ירושלים (מופיע בפוסטים קודמים בבלוג ממאי 2014). רב הספר שם מדבר על היסטוריה רחוקה וזה סביר שההסטוריון לא יזדהה עם צד אחד מסויים. אבל כאן כל הספר מדבר על מלחמת העולם ה-II וזה לא מרגיש לי נכון: אני די בטוחה שהנאצים היו הרעים.

נקודת המבט הזו, שהיא Post Everything, משאירה את הקורא בלי כיוון ומטרה. האנגלים לא עדיפים על הגרמנים, לא באמת חשוב לנו מי ינצח… זה מזכיר לי עוד זוג אחים יהודים אנגלים, האחים אד ודייויד מיליבנד. אני נזכרת כי גם שם כמו פה מה שהכי מעניין לדעתי זו מערכת היחסים בין האחים. אני בטוחה שיעשו פעם סרט על המיליבנדים. דייויד, הבכור, היה איש אמונו של טוני בלייר וחבר ממשלה בין 1997-2001, אבל אד, הצעיר מבין השניים, סילק את אחיו ממפלגת הלייבור הבריטית כדי לעמוד בעצמו בראשה.

איך הם מתנהגים אחד עם השני כשהם נפגשים אצל ההורים אי-פעם לאכול ארוחה משותפת? אני מדמיינת שבשני המקרים, גם אצל האחים מיליבנד וגם אצל משפחת סבאג-מונטיפיורי כולם מנומסים ואף אחד לא צורח את מה שעם ליבו. "אני סופר יותר טוב ממך!" "לקחת לי את המפלגה, יא…!" "הספר האחרון שלך באורך וברמת עניין של ספר טלפונים!" "אני שמח שבבחירות האחרונות לא בחרו בך, אחי היקר אד. נראה לי לא בטוח להפקיד את המדינה בידיך," וכולי וכולי.

זה לא מנומס, אבל חסרות לי כאן הצעקות דווקא.

הרוסים באים!

 

סיימתי לקרוא את 'ירושלים' של סיימון מונטיפיורי ובהזדמנות סיימתי גם את 'ירושלים של קדושה ושיגעון' של אליעזר ויצטום ומשה קליאן, שנזכרתי פתאום שהתחלתי ולא המשכתי. נזכרתי בגלל הדמות של רספוטין שמופיעה בספר של מונטיפיורי בהקשר מיני כמובן. מונטיפיורי מתעכב הרבה על מין כמניע עלילתי, אבל האמת היא שכאן זה רלוונטי כי רספוטין מלכתחילה הופיע בירושלים עקב שמועות שקשרו אותו מבחינה מינית, לכאורה, לצארינה. הצאר ניקולאי הציע שהוא ייסע קצת להתאוורר בארץ הקודש ובדרך יצבור מעט קדושה כדי לנטרל את השמועות הלא נעימות סביבו.

הקשר בין רספוטין, איש פשוט וגס ומהפנט מוכשר, לבין הצארינה אלכסנדרה פיודורובנה, התבססו על כך שלבנה הצעיר, יורש העצר, היתה בעיה של קרישת דם. כל דימום היה עשוי להוביל למוות. רספוטין הצליח להפסיק את הדימום כל פעם מחדש בעזרת המבט המהפנט שלו. (אפילו בצילום רואים שיש לו מבט מהפנט). לפי דעתי זה כשלעצמו מהווה הסבר מספיק לקשר הקרוב מאד בינהם. אם אני הייתי הצארינה הייתי עושה בדיוק אותו הדבר, הייתי נותנת לקוסם את כל הכסף והכוח שעולה על דעתו שהוא רוצה כדי שהוא יישאר באזור למקרה הדימום הבא. אבל העם הרוסי חשב שיש בינהם יותר מזה ונשארו קריקטורות שבהן הוא נראה מלטף לה את הציצי.

החלק המעניין בעיני הוא דווקא עצם הצליינות הרוסית המוגברת עצמה. לפי ויצטום וקליאן המספרים הגיעו בשנים 1899-1900 ל-11,000 עולי רגל לשנה ולפי ערך 'מגרש הרוסים' בוויקיפדיה ב-1914 הגיעו לירושלים כ-15,000 צליינים. אחרי זה פרצה מלחמת העולם ה-I, רוסיה נעשתה קומוניסטית וכל העניין נפסק. אבל מעניין עצם זה שכל כך הרבה אנשים באו.

מדובר בעמך. כל המקורות מסכימים שהצליינים היו שייכים לשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. האימפריה הרוסית סיבסדה להם את הסיור הזה בכל מיני צורות. בין השאר הצאר קנה את 70 הדונם מחוץ לעיר העתיקה שאנחנו מתייחסים אליהם כיום כאל 'מגרש הרוסים'. שם הצליינים היו אוכלים, לנים ומקבלים את כל השירותים. וזה התאפשר כי האימפריה העותומאנית רצתה יחסים טובים עם רוסיה אחרי מלחמת כרימאה.

מלחמת כרימאה התחילה כפי הנראה מתוך רצונם של הרוסים להגן על זכויות הנוצרים האורתודוקסים בארץ הקודש. הצרפתים הגנו על זכויות הקתולים אז הרוסים רצו להגן על האורתודוקסים, אבל אז קרה מה שתמיד קורה כשהרוסים מראים אסרטיביות: המערב אירופאיים מזדעזעים קשות ונזעקים להלום ברוסיה בעוצמה. רק לפני כמה ימים – אני שמה לב לדברים האלו – הנסיך צ'ארלס הבריטי השווה את פוטין להיטלר. הוא עשה את זה מול קהל יהודי כמובן. דוברו שלו פוטין הגיב ואמר שצ'ארלס לא מתנהג בצורה היאה למלך, אמירה מתוחכמת שנועדה לפגוע בצ'ארלס בנקודה הכואבת שלו. הוא הרי יודע שיש סיכוי טוב שהמלוכה תדלג עליו ותעבור ישר לבן שלו.

אז גם ב-1853-6 זה קרה. הרוסים נאבקו מול העותומנים באזור הים השחור, כדי להראות להם מי הבוס. תיכף נכנסו לתמונה גם האנגלים והצרפתים והעניין הסתיים בהסכם שלום ב-1856. ההתפשטות הרוסית בים השחור (מה שהיה נותן להם פתח לים התיכון) נעצרה, אבל הם כן קיבלו נקודות אצל העותומנים, שהרגישו פתאום שהם מאד רוצים לבוא לקראתם.  קודם למכירה של מגרש הרוסים העותומנים לא הסכימו למכור שטחים רחוקים כל כך מחומות העיר מסיבות צבאיות וביטחוניות. במקרה הזה הם הלכו מאד לקראת הרוסים ואפילו השאירו את שערי העיר פתוחות בלילה, אך ורק עבור הצליינים הרוסים, שהורשו לחזור העירה אחרי שעות הסגירה הרשמיות.

אז מה היה האינטרס הרוסי בארץ הקודש, אינטרס דתי או אינטרס מדיני? או שאולי מה שמעניין זה שזה משולב כל כך. מצד אחד הם מדמיינים שהם צריכים את המקומות הקדושים כדי לחזק את אמונותם באל, מצד שני הם מוכנים להילחם למוות בכל מי שמפריע להם אסטרטגית לחזק את אמונתם בצורה הזו. הם החזיקו בסווסטופול שבכרימאה במשך שנה מול הכוחות הצרפתים והאנגלים. http://en.wikipedia.org/wiki/File:Panorama_dentro.JPG

ורספוטין? אחרי השהות שלו בארץ הקודש הוא חזר לרוסיה ולמעלליו המוכרים. בסופו של דבר החליטו כמה בני אצולה לחסל אותו, אבל לא לקחו בחשבון את תאוות החיים העצומה שלו. נתנו לו לשתות יין מורעל וזה לא הותיר עליו רושם. אחר כך ירו בו בחזה פעמיים ורופא קבע את מותו, אבל כשבאו לסלק את הגופה התברר שהוא לגמרי חי והוא כמעט חנק מישהו למוות. בסוף ירו בו עוד כמה פעמים וזרקו אותו לנהר. זה לא נגמר שם…

אני מרגישה שהוא קצת כמו המקבילה הרוסית לרובין הוד. הוא לא חילק לעניים שום דבר כי הרוסים יודעים שזו לא הפואנטה, מה שחשוב זה שהוא היה בלתי משיל. הוא בא מלמטה, השתלב בשכבה הכי עליונה של החברה ויכל לה. בשום שלב לא הצליחו לרסן אותו, הוא נשאר אותו יצור פרא שהוא היה מההתחלה. מנהגי האכילה שלו נשארו מזעזעים, הוא היה קם מהשולחן ומשתין בצד איפשהו כשהשאר עדיין אוכלים. אני בטוחה שהוא צחק בקול רם וסיפר בדיחות גסות. אחלה!

 

קוראת את "ירושלים: הביוגרפיה"

 

אני קוראת עכשיו את 'ירושלים' של ההסטוריון היהודי-בריטי סיימון סבאג מונטיפיורי (אם הבנתי נכון נין של המונטיפיורי ההוא). ספר עבה ואני עכשיו באמצע, עם המלחמות של ימי הביניים בין המוסלמים לצלבנים. מאד נהנית מתיאורי הנשים הנוצריות, ששובל השמלה הארוך שלהן משתרך אחריהן על אבני המדרכה. לא מרגישה צורך לזכור את המלכים. היו שלושה מלכים עם השם בולדווין אחד אחרי השני, בולדווין הראשון, השני והשלישי. לא בטוח שאני אזדקק למידע הזה בעתיד הקרוב. אבל את הקטע על הורדוס קראתי בשקיקה.

זה לא רק אני, נכון? הוא היה מעניין. בגלל זה מאריכים כל הזמן את התערוכה על שמו במוזאון ישראל. הוא היה מרתק. מצד אחד בנאי דגול ומצד שני פסיכופט. מונטיפיורי מתאר את מה שהורדוס עבר כבן-עשרה כדי להפוך להיות כזה, והכל נעשה יותר סביר. זה כמו בבדיחה: "בנוסף לזה שאני פרנואיד באמת רודפים אחרי". מעבר לזה נראה לי שמונטיפיורי מאד מאמין בסקס כגורם הסטורי משפיע. הורדוס הושפע מאד מהתשוקה העזה שלו למרים החשמונאית, אשתו, וגם חשש מן ההשפעה הזו.

אני לא רוצה לפגוע בכבודו של הורדוס אבל לפי התיאורים של מונטיפיורי הוא היה מאד פעיל מינית גם מחוץ למסגרת הנישואין. כמובן שאין קשר בין מסגרת הנישואין בתפישה של מלך בשנת 0 לספירה ובתפישה של זוג רמת אביבי בן ימינו. במקרה שלו זה מלכתחילה לא היה מכוון להיות מונוגמי. לכן מעניינת השפעתה של מרים והצורך שלו להרוג אותה כדי להשתחרר ממנה. כלומר, זה בעקבות הקריאה בספר שאני מפרשת את זה כך.

בינתיים הספקתי גם ללמוד שריצ'ארד לב הארי, זה המלך האנגלי שרובין הוד מהאגדות כל כך ציפה לשובו, לא היה הומוסקסואל. זה רק כמה אנשים לא נחמדים במאה ה-19, שקינאו כפי הנראה בתדמית הגיבור הבלתי מתפשר של אותו מלך, שהדביקו לו את התגית הזו. אבל החלק האחר של התדמית היה מדוייק – כלומר הוא אכן היה גיבור בלתי מתפשר, והשתמש ביכולת להיראות כמו גיבור גם ככלי להלום בו את אויביו.

ביולי 1099, כשסלאח א-דין יזם מתקפת פתע על יפו וכבש אותה אחרי חמישה ימי הרעשה בבליסטראות, כשכבר היה נדמה שמדובר בכניעה מוחלטת של הכוחות הנוצרים, הופיעו פתע מהים כמה אוניות כשבראשן זו של ריצ'ארד לב הארי. המלך קפץ למים – "שיערו אדום, גלימתו אדומה, דגלו אדום" – ויחד עם 17 אבירים וכמה מאות רגלים הצליח לתפוש מחדש את העיר. מדובר בסגנון לחימה שמובסס על מיתוגו של הגיבור כגיבור – קונצפט מעניין!

הוא המם אותם עם הבימוי שלו של הופעה ברגע האחרון, גלימות אדומות והרבה נפנופי חרב. תשוו את זה לכומתה המאד לא מהממת שמנפקים בזמן האחרון לחיילנו הגיבורים, כומתה שמזכירה מאד כובע אמבטיה, של גברת שמנסה להגן על ההשקעה שלה במספרה. אני בעד צה"ל מאה אחוז, רק שיהיה ברור.

דיווחים נוספים על הספר בהמשך, למרות שמרפרוף בעמודים האחרונים אני יכולה לראות שמונטיפיורי מיישר בסוף קו ומטיף לישראל מוסר. שׁוֹין.