קוראת את "ירושלים: הביוגרפיה"

 

אני קוראת עכשיו את 'ירושלים' של ההסטוריון היהודי-בריטי סיימון סבאג מונטיפיורי (אם הבנתי נכון נין של המונטיפיורי ההוא). ספר עבה ואני עכשיו באמצע, עם המלחמות של ימי הביניים בין המוסלמים לצלבנים. מאד נהנית מתיאורי הנשים הנוצריות, ששובל השמלה הארוך שלהן משתרך אחריהן על אבני המדרכה. לא מרגישה צורך לזכור את המלכים. היו שלושה מלכים עם השם בולדווין אחד אחרי השני, בולדווין הראשון, השני והשלישי. לא בטוח שאני אזדקק למידע הזה בעתיד הקרוב. אבל את הקטע על הורדוס קראתי בשקיקה.

זה לא רק אני, נכון? הוא היה מעניין. בגלל זה מאריכים כל הזמן את התערוכה על שמו במוזאון ישראל. הוא היה מרתק. מצד אחד בנאי דגול ומצד שני פסיכופט. מונטיפיורי מתאר את מה שהורדוס עבר כבן-עשרה כדי להפוך להיות כזה, והכל נעשה יותר סביר. זה כמו בבדיחה: "בנוסף לזה שאני פרנואיד באמת רודפים אחרי". מעבר לזה נראה לי שמונטיפיורי מאד מאמין בסקס כגורם הסטורי משפיע. הורדוס הושפע מאד מהתשוקה העזה שלו למרים החשמונאית, אשתו, וגם חשש מן ההשפעה הזו.

אני לא רוצה לפגוע בכבודו של הורדוס אבל לפי התיאורים של מונטיפיורי הוא היה מאד פעיל מינית גם מחוץ למסגרת הנישואין. כמובן שאין קשר בין מסגרת הנישואין בתפישה של מלך בשנת 0 לספירה ובתפישה של זוג רמת אביבי בן ימינו. במקרה שלו זה מלכתחילה לא היה מכוון להיות מונוגמי. לכן מעניינת השפעתה של מרים והצורך שלו להרוג אותה כדי להשתחרר ממנה. כלומר, זה בעקבות הקריאה בספר שאני מפרשת את זה כך.

בינתיים הספקתי גם ללמוד שריצ'ארד לב הארי, זה המלך האנגלי שרובין הוד מהאגדות כל כך ציפה לשובו, לא היה הומוסקסואל. זה רק כמה אנשים לא נחמדים במאה ה-19, שקינאו כפי הנראה בתדמית הגיבור הבלתי מתפשר של אותו מלך, שהדביקו לו את התגית הזו. אבל החלק האחר של התדמית היה מדוייק – כלומר הוא אכן היה גיבור בלתי מתפשר, והשתמש ביכולת להיראות כמו גיבור גם ככלי להלום בו את אויביו.

ביולי 1099, כשסלאח א-דין יזם מתקפת פתע על יפו וכבש אותה אחרי חמישה ימי הרעשה בבליסטראות, כשכבר היה נדמה שמדובר בכניעה מוחלטת של הכוחות הנוצרים, הופיעו פתע מהים כמה אוניות כשבראשן זו של ריצ'ארד לב הארי. המלך קפץ למים – "שיערו אדום, גלימתו אדומה, דגלו אדום" – ויחד עם 17 אבירים וכמה מאות רגלים הצליח לתפוש מחדש את העיר. מדובר בסגנון לחימה שמובסס על מיתוגו של הגיבור כגיבור – קונצפט מעניין!

הוא המם אותם עם הבימוי שלו של הופעה ברגע האחרון, גלימות אדומות והרבה נפנופי חרב. תשוו את זה לכומתה המאד לא מהממת שמנפקים בזמן האחרון לחיילנו הגיבורים, כומתה שמזכירה מאד כובע אמבטיה, של גברת שמנסה להגן על ההשקעה שלה במספרה. אני בעד צה"ל מאה אחוז, רק שיהיה ברור.

דיווחים נוספים על הספר בהמשך, למרות שמרפרוף בעמודים האחרונים אני יכולה לראות שמונטיפיורי מיישר בסוף קו ומטיף לישראל מוסר. שׁוֹין.