קוראים של גריסון קיילור

 

חנות ספרים שגריסון קיילור הקים, שאחת מקטגוריות הספרים שמופיעות על חלון הראווה שלה היא 'זבל ברמה'

חנות ספרים שגריסון קיילור הקים, שאחת מקטגוריות הספרים שמופיעות על חלון הראווה שלה היא 'זבל ברמה'

סיימתי לקרוא עוד ספר אמריקאי, שהשאיר אותי קצת מודאגת. קוראים לספר Chasing Harry Winston”" והוא נכתב על ידי לורן וויסברגר, שכתבה גם את "השטן לובש פרדה" (הוצאת 'מודן' 2003), שגם עשו ממנו סרט עם מריל סטריפ. בין שני הספרים הללו היה לוייסברגר ספר נוסף, גם הוא מאד קריא.

בכוונה בחרתי ספר קריא, ונהניתי מזה שהוא קריא, אבל נשארתי עם תהיה כלשהי. היה שם קטע פורנו. פורנו זה כשמרגישים שהמין שם קצת בלי הקשר. הסופרת החליטה שזה שאחת מן הגיבורות שלה רוצה סתם סטוץ, זה מספיק כדי שהקוראות שלה יקבלו את המין במסגרת הסטוץ הלז, אבל זה לא מדוייק אני חושבת. לסטוץ בחיים האמיתיים תמיד יש הקשר. אנשים הרי מעבירים המון אינפורמציה אחד לשני מעבר למילים. בחיים האמיתיים נבנים הקשרים א-מילוליים.

סטוץ ספרותי זה משהו שצריך להיבנות בזהירות ובתבונה. זה לא מספיק שאנחנו יודעים על החברה שהיא בוגרת מערכת יחסים ארוכה מאד ולא מוצלחת, ובעיני הסובבים אותה "מגיע לה" קצת סקס בלי מחוייבות. זה לא מספיק כדי שהסטוץ הזה יעבוד בכלל. אני נשבעת שלא הצלחתי לקרוא את עמודי התיאור הנדונים ופשוט דילגתי, ואני בכלל לא נגד סקס ספרותי. ממש לא.

מעבר לזה אני קוראת עכשיו ספר של גריסון קיילור. אני לא מוצאת תרגומים שלו לעברית, שזה מוזר. מבחינתי גריסון קיילור הוא בין הכותבים האמריקניים הטובים בכל הזמנים, הוא ושרווד אנדרסון עם קובץ הסיפורים שלו "ווינסברג, אוהיו". אבל זה אולי לפעם אחרת. הדבר היחיד של קיילור שאני מוצאת שהגיע ארצה זה סרט שהוא כתב וגם הופיע בו, "המדריך לחיים בכפר", הסרט האחרון של רוברט אלטמן.

זה לא היה סרט טוב מבחינה זו שהיה חסר בו שיא דרמטי. הוא לא נבנה לשום כיוון, והָכוונה של הקוראים היא באמת לא הפואנטה אצל קיילור. הוא אלוף האלופים בלתאר סיטואציות ולהיות מאה אחוז אמפטי לדמויות שלו. כשאת קוראת את בעצם מעין אורחת שלו. הוא בנה בשבילך עולם ואת מוזמנת לשהות בו, לטייל בו, להתרשם ממנו. אבל מרב שהוא נאמן לתפקיד המארח יכול להיות מצב שתאבדי עניין: יכול להיות שתפתחי געגועים למנהיג. זה מה שקרה בסרט על כל פנים.

העולם שקיילור בונה בסדרת הספרים שלו על המקום הבדיוני Lake Wobegon , הוא עולם מסָפֵּק. המקומיים הם במקור סקנדינביים ויש בהם משהו מאד לא ישראלי, משהו נייח מאד. אותי זה מאד מרגיע אבל אני יכולה להבין את התגובה הישראלית הטיפוסית לרגיעה הסקנדינבית. פעם חברים של אמא שלי נסעו לשוודיה או נורווגיה, אני כבר לא זוכרת איזו מהן. הם היו על רכבת שנסעה בנוף הררי מיוער כשפיסות מֵי פיורד מתגלות כל פעם שהרכבת עוברת את הסיבוב.

היה ממש יפה, היה סופר יפה, ומרגיע, וממלא תוכן. ואז הרכבת נעצרה. היא נעצרה לא בתחנה אלא סתם ככה באמצע ההרים. והחברים של אמא שלי איבדו לגמרי את הרגיעה הזמנית והסקנדינבית כל כך שפשתה בהם קודם לכן. הרכבת פשוט עמדה ולא זזה, כפי הנראה עקב תקלה. הסקנדינבים האחרים בקרון נראו שלווים ובטוחים בעצמם אבל חברינו הישראלים נאלצו להיכנע ליֶצֶר ולרדת מן הרכבת ולברר מה לכל הרוחות קורה, כי אחרי עשרים דקות המתנה הופרד המוץ מן התבן וכל הסקנדינביות שלהם נשרה ונעלמה.

אני יכולה להבין את הדבר הזה. אבל אני גאה שאני יכולה לשים את הצד הישראלי שלי, שדורש לדעת "תעכלס מה עושים עכשיו?" בצד, ולהתפנות לפעמים לדברים אחרים. מבטיחה המשך בעניין גריסון קיילור ושרווד אנדרסון…