'חלומו של הכוזרי' I

במרכז תל-אביב קורית עכשיו מסיבת ענק פורימית כיפית שהתכוונתי להגיע אליה. יצאתי בצהריים מהבית, מן מחוּפֶּשֶֹת כזה. לא ממש מחופשת אבל עם טבעת שמכסה רוחב של שלוש אצבעות כמעט, טבעת שקניתי בסיור האחרון שלי ושל ס' בשוק הפשפשים. (שכנתי היקרה דיווחה לי הבוקר שלטבעת עיצוב טִיבֵּטִי, ואני סומכת עליה כי היא טָיילנית מאד רצינית). וגם היה לי לק בשני צבעים על הצפורניים!! זהו. מחופשת כזה.

האוטובוס העירה התעכב מאד בדרך. הכל היה פקוק, אפילו יותר מאשר ביום שישי רגיל. או אולי זה רק נדמה לי, אני חסרת סבלנות לפעמים. מכל מקום ירדתי לפני העיריה, ששם התכוונתי לרדת, כדי לשבת ליד הבריכה האקולוגית הזו ליד הכיכר. אז הלכתי קצת, והתיישבתי לא רחוק מהמים עם ספר. הכוונה היתה לספוג אווירה, להתכונן נפשית, ואז להצטרף לצועדים המחופשים אל המסיבה הגדולה.

אבל שקעתי לי בתוך הספר. הבאתי איתי את 'חלומו של הכוזרי' [מיכה גודמן, "דביר" 2012] שהוא ספר ששכב אצלי על המדף אחרי שהחלטתי שהוא 'חשוב' (אין דרך אחרת להגיד את זה) ושגם אם אני לא מתחברת אליו בקריאה ראשונה אני חייבת לתת לו הזדמנות נוספת.

להשאיר אותו התגלתה כהחלטה נכונה. הוא לא אומר את מה שהוא אומר ברצף נוח, הוא אומר את זה בצורה מקוטעת פה ושם ברחבי הטקסט, כך שחווית הקריאה היא קצת כמו פיענוח צופן, אבל הבנתי איך לעשות את זה. עיקר העיקרים שהספר מסביר לגבי הטקסט של 'הכוזרי' [רבי יהודה הלוי, 1139], הוא שמדובר בדיאלוג. הדיאלוג הוא בין המלך הכוזרי שמחליט להתגייר, לבין 'חבר'.

החבר אומר כל מיני דברים שגרמו לקוראים במשך הדורות מעין רתיעה. נשמע מדבריו כאילו הוא גזעני, כאילו הוא חושב שעניין היות העם היהודי 'עם נבחר' הוא על רקע גנטי. העמדה שהוא מביע משקפת תפישה מאד מצמצמת של מה זה להיות יהודי. אבל, אומר גודמן, הקריאה הנכונה של הטקסט הזה היא כדיאלוג. זאת אומרת החבר היהודי של המלך אומר מה שהוא אומר, אבל חשוב לשים לב איך המלך מקבל את דבריו, והמלך מקבל את דבריו בצורה הכי פחות מצמצמת שאפשר.

החבר מדבר על אי-יכולת של אדם שאינו יהודי לקבל התגלויות אלוהיות, אבל הוא אומר את זה כשברור שכל הדיאלוג הזה קורה בעקבות ההתגלויות שהיו למלך פעמים רבות. ההקשר של השיחה בין השניים הוא שהמלך נעזר בידידו כדי להבין את ההתגלויות שהיו לו. גם זה שהמלך מחשיב את החבר לחבר אמיתי, היא כי הוא יודע שהיהודי טורח להסביר לו כמיטב יכולתו מתוך שהוא מעריך את האנושיות שלו, של המלך. המלך יודע שהחבר אינו מתנשא מעליו, וזאת למרות שניתן לפרש את חלק מדבריו כדברי התנשאות.

גודמן מסביר שבדיאלוג לא הכל נאמר, גם לא ניתן לראות את שפת הגוף (את זה אני מסבירה) ולכן חשוב לשים לב לתגובות לדבריו של הדובר ולא פחות מכך לשים לב למעשיו. בסופו של הספר מחליט החבר לעלות לארץ ישראל. לא היו לו כוונות כאלו בתחילת הדיאלוג אך המלך מפנה את תשומת ליבו לכך שהיהודים טוענים שארץ ישראל כל כך חשובה והנה, הם עדיין בגולה. כלומר, החבר מושפע מן המלך לא פחות ממה שהמלך מושפע מן החבר.

נורא על הכיפק. מי שמתעניין בנושא יכול להסתכל גם ב'שבט השלושה עשר' של ארתור קסטלר [הוצאת מאזניים, 1999]. קראתי פעם. אם אני זוכרת נכון הסיבה הפוליטית לגיור של עם שלם, שחי באזור הרי הקווקז בין הים השחור לים הכספי והתפשט גם צפונה משם http://en.wikipedia.org/wiki/File:Chasaren.jpg היא שהיו עליהם לחצים כבדים מצד הנוצרים הביזנטיים מצד אחד ומצד החליפות המוסלמית מצד שני, ולהפוך ליהודים פתר אותם מהצורך להסתפח לאחד הגושים האלו. הם גם הצליחו מאד בתקופתם, המאות השביעית עד העשירית.

אחרי שקראתי ב'חלומו של הכוזרי' הלכתי לרגע ל'תולעת ספרים', החנות המקסימה הזו לצד הכיכר [כיכר רבין 9] והסתכלתי ב'אקספרס הדיבור הישיר' (המלצה חמה עליו כאן http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=84372) על החלק שמדבר על סנטור מקיין. בזמנו, כשמקיין התמודד מול אובמה לנשיאות, לא הבנתי איך גיבור מלחמה מדהים שכזה מפנה את הבמה לטמבל חסר נסיון… לא משנה. המשכתי משם לאכול סביח בפרישמן פינת דיזינגוף. אנשים עליזים ישבו של ואכלו את הפיתה שלהם לאורך שולחנות פורמייקה לבנים ארוכים. פתאום מה ראיתי? את המדור הספרותי של מוסף השבת. אז קראתי ביקורת על ספרים של מלוויל (הרמן מלוויל, הסופר האמריקני בן המאה ה-19 שכולם שמעו על 'מובי דיק' שלו). היה אחלה.