הדרך שלא לגמרי הושלמה

 

אל הנקודה העיקרית של ספרו, 'הדרך לקומראן' ('ספרי עליית גג', 'ידיעות אחרונות ספרים' ו'ספרי חמד, 2006) מגיע אבנר גליקליך לקראת הסוף. כת האיסיים, הוא מסביר, נוצרה כתגובה קיצונית להתייוונות. חלק מן הכוהנים של בית המקדש נבהלו כל כך מן המשיכה שלהם עצמם לתרבות ההלניסטית, שהם בחרו לצאת מן הקהילה לגמרי, קרי לעזוב את העיר ולהקים קהילה חליפית "טהורה" במדבר.

מאד מעורר הזדהות. זה מזכיר לי למשל את הרתיעה הגדולה של הצרפתים מן המזון המהיר האמריקני, וזה בעוד הם עומדים בתורים ארוכים למקדונלדס. זה מזכיר לי את ההתחרדות של החרדים בארץ. ההפרדה הגדולה בין חילוניים וחרדים הוא עניין של התפתחות, ואלו בעיקר החרדים, אני חושבת, שחוששים מן המשיכה שלהם עצמם לערכים אסתטיים, שלדעתם מרחיקים אותם מן המקור הטהור אליו הם שואפים. אבל אולי אני יהירה. האמריקאים בטח טובים בלהאמין שכל שאר העולם רוצה להיות אמריקאי, ואכן חשש מאמריקניזציה הוא עניין נפוץ, לא רק אצל הצרפתים.

מכל מקום העניין מוכר. גליקליך גם מיטיב לתאר את המרכיבים של המשיכה הכוהנית לערכים הלניסטיים. כוהנים שממהרים בסוף המשמרת לגימנזיום כדי להתאמן באתלטיקה. והוא מקדיש את אחד החלקים הראשונים של הספר להסביר את המימדים האסתטיים של הפולחן. זה לא סתם שכוהני המקדש נמשכו לערכים אסתטיים – טכס הפולחן במהותו הוא טכס בעל מימדים אסתטיים. זאת אומרת שאם אתה גדל להיות כהן מקדש עברת חינוך אסתטי כלשהו, חינכו אותך לשים לב לאסתטיקה ואתה יותר רגיש לנושא מסתם 'עמך'.

וזה מסביר את זה שאיסיים הם במקור כוהנים. הכוהנים הם אלו שהכי נבהלו מהגירוי הוויזואלי המדהים שהביא איתו ההלניזם, מהסחת הדעת העצומה שיצרו למשל הפסלים הסופר ריאליסטיים או העירום הגברי כפי שהוא בא לידי ביטוי בגימנזיום. וואו! אני לגמרי מבינה את זה. זה בטח כמו להציג לאנשים שאף פעם לא ראו טלוויזיה או סרט בבת אחת את הנושא הזה של תמונות-זזות-שמספרות-סיפור. זה שובר כל סולם ערכים שאי פעם בנית לעצמך. זה כל כך מושך שבינך לבין עצמך אתה מכריז שההמצאה החדשה הזו היא המצאה מן השטן, אוסר על בניך ובנותיך לצפות בזה ומכריז על זה מלחמת חורמה (סתם! זה עלה לי בראש אבל אף פעם לא אסרתי על הבן שלי לראות מסך…) בקיצור זה נוק-אאוט.

אין כמעט דרך להתמודד עם זה למעט אם אוספים את המשפחה ויוצאים אל מחוץ לירושלים, למדבר, רחוק מכל יישוב, ומתחילים את הכל מההתחלה, שזה מה שאיסיים עשו, וכל הכבוד להם. הבעיה מתחילה, לפי מה שגליקליך מתאר, בכך שהפתרון שלהם כלל חסימה מוחלטת של יכולת ההבחנה בויזואלי-אסתטי. כלומר, הכתיבה שלהם מתכחשת ליכולת להבחין ביופי. הם יצאו למדבר אבל במקום ליהנות מהנוף (עמק ים המלח, בכל זאת) הם עסקו בהכחשה של האסתטי והיפה.

האמת היא שגליקליך לא מעמיד את זה כבעיה, הוא רק מתאר את זה. אני מאד אוהבת את "הדרך לקומראן" מבחינה זו שהוא מעמיק מאד ומתאר מאד במפורט כל מוקד עניין במהלך הזה של המעבר ממרכז העניינים בירושלים לקומראן במדבר. אבל מרב שהוא מעמיק נראה לי שהוא יותר מידי משאיר לקורא לעשות את החיבורים שלו. לפעמים נדמה שהוא מפחד לומר את מה שהוא אומר. קשה קצת לקרוא את הספר, למרות ההתגייסות הגדולה של מספר הוצאות לאור, פלוס סיוע של קרן משפחת צבי ועופרה מיתר, כלומר למרות ההכרה בכך שחשוב להוציא את הידע האקדמי הזה ו'לתרגם' אותו עבור הקהל הרחב.

הספר לא השלים את המעבר שלו מעבודת מחקר אקדמית לספר קריאה עיוני, ועדיין, הוא מומלץ לכל מי שמתעניין בנושא ולמי שלא אכפת להם לדלג קדימה ואחורה ולהשלים פערים בראש. אני בטוח נהניתי (-: