מנוי מאד זמני ל'הארץ'

איילת שקד. לא בן-אדם מניפולטיבי

איילת שקד. לא בן-אדם מניפולטיבי

אני אף פעם לא מתביישת לספר, שכשאני מעיינת בכתבי עת אני בדרך כלל מתחילה עם הזולים והרְכִילוּתִיים ביותר. רכילות זה בריא ויש לזה הרבה פעמים ערך אינפורמטיבי גבוה. למשל, השמועה שבינתיים התגלתה כלא מדוייקת כאילו מלכת בריטניה החליטה לפנות את כסאה לוויליאם ולאשתו המופלאה קייט ושני ילדיהם. מסוג הדברים שתמיד מעניינים אותי. אבל אם אני חייבת חדשות אז אני משתדלת ללכת על הצד הכי אופטימי של הסקאלה, ואני מתכוונת כאן לגאי בכור.

המלצתי כבר על הטור של גאי בכור – http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2188 – ואני ממליצה עליו שוב. כאן הוא מפתח את התאוריה שלו על 'אפקט פרח הצבעוני'. בכור אוהב להשוות בין הסיפור על הערך הגבוה לו זכה פרח הצבעוני בהולנד של המאה ה-17 לערכינו אנו. הוא טוען שכפי שערכו של הצבעוני עלה ככל שנעשה נדיר יותר, כך עולה ערכה של מדינת ישראל ככל שמתגלה הייחוד שלה לעומת מדינות המזרח התיכון סביבינו.

אני לא יודעת אם אני לגמרי מסכימה, אבל אני בטוח רוצה להסכים. אני ישראלית, אני ציונית, אני בטוח רוצה לחשוב שיש לכל הפרויקט הציוני הזה ערך. וכל זה על רקע זה שיש לי עכשיו מנוי של חודש ל'הארץ', לא פחות ולא יותר. זה קרה בעקבות מפגש מקרי עם מוכר יפה-עיניים של העיתון, שהבטיח מנוי שכולל 'רק את המוּספים'.

אז הנהו לפני. בעמ' 21 של הגיליון מה-27 לספטמבר, יש מאמר של שלמה אבינרי. כותרת משנה אחת לדוגמא: "לגישת הפלסטינים יש כאן סכסוך בין תנועה לאומית אחת, שלהם, ובין ישות קולוניאלית ציונית שדינה להיכחד." תודה. משמח לשמוע שוב שזה מה שהפלשתינאים חושבים עלינו.

מתחת, באותו עמוד, יש משהו של עמליה אביטל שנקרא "מי בורח". שמה של הכותבת מוכר לי באופן מעומעם. "יש משהו עמוק שקושר אותנו לישראל, אף על פי שאין פה נוף ולא איכות חיים," היא כותבת. אביטל אמביוולנטית לגבי היותה ישראלית וזה כי 'אין פה נוף ולא איכות חיים'. ההגדרה שלי של אדם עני היא זה שאינו יודע להעריך ולהודות על מה יש לו. המאמר השלישי והסוגר את העמוד המדכדך והמפיץ שנאה-עצמית הזה הוא של משה סקאל, שכותרת המשנה הבולטת שלו היא: "אבות הלוָונטיני לא רוססו בדי-די-טי ולא נשלחו למעברה." הכותב מנסה להגדיר משהו שהוא קורא לו "הלוונטיני החדש". עשיתי מספר ניסיונות ונואשתי מלהבין מה הוא כותב.

באופן כללי מטרת הכתיבה ב'הארץ' היא לגרום לי להרגיש שאין מקום לציונות ואהבת הארץ. אפילו הנסיון להיות קומי – בפינה השמאלית התחתונה של העמוד ישנו קומיקס קטן – מדכדך. הקומיקס לועג למי שחש נאמנות למדינה. הוא מורכב מתמונה של אבא, אמא ובת בחדר האורחים של ביתם. הדמויות מחוייכות ובועות דיבור מוצמדות אליהן. "יעלי, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" שואל האבא והבת עונה בבועה משלה: "גב' מרדכי ואנונו". מורדכי ואנונו, מי שגילה בציבור סודות מדינה, מופיע כאן כדמות הזדהות. הצחוק הוא על חשבון מי שאינו מרגיש שואנונו הוא גיבור.

אז עשיתי מעשה וקניתי את 'ליידי גלובס', גם בגלל ההנחה אבל בעיקר בגלל התמונה של איילת שקד על הכריכה. אני מעריצה שלה ולא התאכזבתי. אני אוהבת אצלה את השילוב המנצח בין אסרטיביות ואופטימיות, וגם איזה חוסר יכולת לראות מניעים מלוכלכים אצל אנשים אחרים. כאן, בדיון טלוויזיוני ישן בינה לבין סתיו שפיר, היא אומרת: "אני לא מסכימה עם סתיו כי אני לא חושבת שהפוליטיקאים מושחתים, אני חושבת שהם מצויינים." https://www.youtube.com/watch?v=jTekSzuSUlI [דקה 2:35]

באחת מכותרות המשנה בראיון מ'ליידי גלובס' היא אומרת בתשובה על שאלה לגבי האיומים על הנשיא ריבלין שהיא 'מוקפת ברפש… ולא כל היום עומדת ויוצאת לגנות את המתקפות….' המראיינת שואלת אותה אם היא מוחקת את הקללות שהיא מקבלת בפייסבוק והמצחיקה הזו אומרת: 'משאירה. לא מוחקת כלום.'"

במקום אחר בראיון היא מתייחסת להתקפות עליה מטעם חברות כנסת מהשמאל: "אני נהנית שיש בכנסת אחוות נשים חוצת מפלגות," היא אומרת למראיינת. "אלא שהן נכנסו בך הכי חזק," מציינת המראיינת בפניה. שקד עונה ש"ביומיום אנחנו ביחסים מאד טובים. מרב מיכאלי וסתיו שפיר, אני לא יודעת למה הן עשו את זה. גם אני שמתי לב לזה, שדווקא נשים היו התוקפות. אולי זה בגלל שהן באופוזיציה. מקומם אותן שאנחנו ימין שבא להנהיג." לא, אני די בטוחה שלא זו הסיבה.

זה מזכיר לי משהו שמרלין מונרו אמרה פעם. אחרי הצילומים של "חמים וטעים", סרט שבו ג'ק למון וטוני קרטיס הופיעו לצידה בתפקידי גברים המחופשים לנשים, שאלו את טוני קרטיס איך היה לנשק אותה. קרטיס, שהיה מותש כנראה מעשרות הצילומים שמונרו, כדרכה, נזקקה להם, ענה שלנשק אותה היה כמו לנשק את היטלר. קרטיס היה ממוצא יהודי. אבל מונרו סלחה מיד ואמרה שזה בסדר, שהוא רק קינא בה כי השמלות שלה בסרט היו יותר יפות משלו.

איך שאני קולטת אותה שקד לא מסוגלת בכלל להבין שמישהו יכול לקנא בה. היא באיזו עמדת כוח מדהימה, וכל כולה נתונה לנושא שבו היא אמורה להתעמק. אין לה מקום לרגשות שליליים של אנשים אחרים; היא לא לוקחת רגשות כאלו בחשבון כי היא לא בן-אדם מניפולטיבי. אני רק מקווה שזה יצליח לה.

ומכיוון שבניגוד לאיילת שקד בי דווקא יש צד רכלני ונמוך: אני רוצה להעיר ל'ליידי גלובס' בעניין התלבושות שהם מלבישים בהן את המתראיינות השונות. זה לא יפה להלביש את שרת המשפטים בחליפה לבנה צמודה קצת שקופה, גם אם היא נאיבית ולא מבינה יותר מידי בדברים כאלו…

ימין ושמאל רק חול וחול

 

אמא שלי קראה בעיתון ששמאלנים לא רוצחים על רקע אידיאולוגי ושזה רק ימניים שעושים דברים כאלו. אחר כך היא מיתנה את דבריה ואמרה שבארץ שמאלנים לא רוצחים וכו'. בכל מקרה להלן רשימה הכוללת אנשים ומשטרים לא סימפטיים עם אידיאולוגיה שמאלנית, שידועים בחוסר העכבות שלהם כשזה מגיע ל"לא תרצח".

   'נציונל-סוציאליסטים', או, כמו שהם נקראים בדרך כלל, 'נאצים'. התנועה הוקמה במקור תחת השם "תנועת העובדים הגרמנים" על ידי מישהו בשם אנטון דרקסל. הכוונה היתה להיות תנועה פוליטית לאומית שתהיה בקשר עם ההמונים. דרקסל אחז בדיעות אנטי-שמיות, אנטי-קפיטליסטיות ואנטי-מרקסיסטיות. היטלר היה האדם ה-55 במספר להצטרף לתנועה והוא גם זה ששינה את שמה ל'תנועה הנציונל-סוציאליסטית של העובדים הגרמנים'.

בשלבים הראשונים שלה התמקדה התנועה הזו באידיאולוגית אנטי לעסקים גדולים, לבורגנים ולקפיטליזם באופן כללי. מאוחר יותר הדגש עבר להיות סתם גזעני אבל שורשי התנועה הם אידיאולוגיית שמאל.

'קומוניזם' ו'סטאנליניזם'. האידיאולוגיה הקומוניסטית מבוססת על ראיית הבעלות הפרטית כמקור כל הרע והיא שואפת להקים חברה לא מעמדית, כשהבעלות על אמצעי הייצור היא קוֹמוּנָאלית, שיתופית. כולנו מכירים. ה'סטאליניזם', על שם המנהיג הסובייטי שאחראי בחישוב גס לרצח כ-60 מיליון איש, הוא פיתוח נוסף של הקומוניזם הסובייטי.

אפשר להגיד שסטאלין היה מופרע ופרנואיד, ושאין לשפוט את האידיאולוגיה כשהיא מיושמת על ידי פסיכופט. אבל כל הטיעון כאן הוא הרי, שאידיאולוגיה של השמאל מתוקף טבעה האוהב והפציפיסטי לא תשלח מישהו לרצוח (והגוּלָאגים הסובייטים המשיכו כמובן הרבה אחרי סטאלין).

המשטר הכי מדכא על כדור הארץ כרגע, קרי זה שבצפון קוריאה, גם כן מתבסס על אידיאולוגיית שמאל במקור, אך בפועל מדובר בפולחן אישיות מהסוג החולני ביותר שניתן להעלות על הדעת. הצפון קוריאנים שמצליחים לצאת מן התופת נשארים פגועי נפש ברמות שאני באופן אישי לא מעוניינת אפילו לנסות לדמיין.

בואו נגיד שהמשטר הזה הוא מחלת נפש יותר מכל דבר אחר.

פּוֹל פּוֹט היה מהפכן קמבּוֹדי שעמד בראש ה'חְמֵר רוּג', התנועה הקומוניסטית הקמבודית, בין 1963 ל-1997. הוא כיהן כראש ממשלה במשך כ-4 שנים, במהלכן הצליח להקטין את אוכלוסיית קמבודיה ברבע, על ידי יישום רעיונות אידיאולוגיים בצורה חסרת לב.

כמובן שישנם משטרים ימניים נוראיים גם כן. אני מאד לא מומחית לדרום אמריקה אבל אני מבינה שהיא נשלטת בעיקרון על ידי חונטות צבאיות, שזה בטוח ימני. במקביל היא נשלטת על ידי ארגוני פשע – בואו נגיד לא ימין ולא שמאל? – שמשעבדים אוכלוסיות שלמות לתעשיית הסמים.

על המשטרים הדרום אמריקאיים ידוע שהם "מעלימים" אנשים, ושאין להם שום כבוד לחיי אדם, במיוחד כשמדובר באדם מן המעמדות התחתונים של החברה. זה מגיע לכך שהמשטרה יורה בילדים ואף אחד לא פוצה פה ומצפצף.

עולים חדשים מדרום אמריקה נוטים לבוא עם אידיאולוגיה שמאלנית, כי הם נמלטים מאידיאולוגיות הימין השולטות בארצות מוצאם, ועולם חדשים מברה"מ לשעבר נוטים לבוא עם אידיאולוגיית ימין, גם כן כניגוד לאידיאולוגיה מהם הם באים. משטרים רעים יש מכל הסוגים.

פעם ראיתי את עינב גלילי, שתמיד מצחיקה אותי, אומרת ששמאלנים לא רוצחים כי אין להם מספיק וויטמין 12B. אז זה הצחיק אותי וצחקתי אבל לא, זה לא מדויק.

לניסן מבית שאן

 

לבחור ששמר לנו על התיק בזמן שנכנסנו למים: אלף תודות! ואני רוצה להשתמש בהזדמנות הזו כדי להסביר שלא השתמשתי במספר הטלפון שנתת לי רק בגלל החוש הטכני המופרך לחלוטין שלי. מרב שהייתי החלטית ואסרטיבית כבר לא נותר לי מקום לתשומת לב ודיוק, אז לא גמרתי את הליך שמירת המספר שלך בסלולרי הענתיקה שלי. אני מניחה שפשוט סגרתי את הטלפון לפני ששמרתי, או ששכחתי פעולה אחרת בהליך. סורי!!! אבל בזכותך נשארה לי הטבילה הזו במים בתור ההיי-לייט, השיא של כל הטיול והיא לנצח נצורה בליבי.

ס' משום מה העדיף את הר ברקן. זו הפסגה הגבוהה ביותר או אחת הגבוהות של הגלבוע, ממנה ניתן לראות סביב את הכל! רואים כמובן את עמק יזרעאל עם השדות המסודרים שלו, ורואים את עמק הירדן, ורואים דרומה לשטחים. יש שם גם שרידים של ביצורים של צה"ל מול, אני מניחה, הירדנים. ס' בנה עולם משחק שלם שבו הוא הנהיג צבא מתקופת התנ"ך, אם אני לא טועה, מול רכב הברזל – קרי מכוניות התיירים – של האויב. אחר כך נכנסנו בעצמינו לתוך רכב הברזל השכור שלנו וירדנו מההר.

לפי דעתי זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני על הגלבוע. הנוף מלמעלה פשוט מטמטם. וגם הסיפור על שאול שנפל על חרבו הוסיף נופך דרמטי. הבטחתי לס' לברר את כל פרטי המלחמה ההיא אבל בסוף לא הגענו לזה. במקום זה התעמקנו קצת בנושא ההתיישבות באזור בתחילת המאה. ראינו מודל של יישוב חומה ומגדל. ס' ניצל גם כאן את ההזדמנות לטפס על המגדל ולירות לכל הכיוונים. אחר כך נסענו לעתיקות בית שאן והצטרפנו לקבוצה של נוצרים מאמינים מקליפורניה.

העתיקות במצב שימור מעולה, כי הן היו מכוסות עקב רעידת אדמה אדירה שקרתה כפי הנראה בשנת 704. אז אפשר ללכת על רצפות פסיפס מעודנות. כלומר, יש כל כך הרבה מהן שלא גידרו אותן ומאפשרים לך ולי ללכת עליהן. זאת הסיבה שאני כל כך אוהבת עתיקות, זה מיד מטיס אותי אחורה בזמן ואני מדמיינת שאני גברת לבושה שמלה עשויה בד עדין ויקר ועונדת תכשיטים יקרים לא פחות. כלומר, אם יש לי פסיפס בסלון וודאי יש לי גם תכשיטים מאד יקרים, לא?

ס' פחות התפעל מן העתיקות אבל מאד התחבר לחבורת הצליינים. הם באמת היו נחמדים. בשלב מסויים הם עמדו על הבמה בתאטרון הגדול ושרו שירים נוצריים א-קפלה. ס' הסתובב בינהם וצרח: "רוק אן רול!". הדרך חזרה היתה הרבה יותר מהירה ופשוטה ממה שדמיינתי, ואני כבר לגמרי מוכנה נפשית לשכור שוב אוטו ולנסוע לאנשהו. אני רוצה גם להגיד לך, ניסן, שחשבתי לשלוח לך הודעה דרך עיריית בית שאן. אבל אף אחד לא עונה לטלפון של העירייה שלכם, ולפי מה שעלה בגוגל ראש העירייה נוסע ללא רישיון כבר מאז 2008?!

זה הזכיר לי את אחת העיירות האלו שמייקל לואיס מתאר בספרו המעולה "בומרנג" (הוצאת בבל, 2012). הוא מדבר שם על עיריות שפושטות את הרגל עקב אי-יכולת של תושביהן לשתף פעולה. באחת מן העיירות האלו בקליפורניה, וָואלֵחוֹ שמה, יש ראש עיר זמני, מישהו שהביאו במיוחד ושמתמחה בהצלת ערים מפשיטת רגל, ואיתו מזכירה אחת. כשהמזכירה בהפסקה העירייה נעולה. אני בטוחה, מכל מיני סיבות, שזה לא המצב בבית שאן, אבל ההמלצה על הספר בעינה עומדת.

חיבור עם המשהו הגבוה הזה

הרי ה'רוקיס'

הרי ה'רוקיס'

במסגרת תהליך ההחלמה הארוך שלי ביליתי את כל אתמול בקריאת ספר. זה לא קרה לי כבר שנים אז אני חייבת לדווח על הספר עצמו, עם כל זה שאני מדמיינת שקראתי אותו בעיקר כי תהליך ההחלמה המתואר בספר חופף לשלי, ולאו דווקא בגלל האיכויות שלו.

עזר לי לקריאת הספר זה שראיתי אותו קודם לכן מעובד לסרט. מדובר ב"הלוחש לסוסים" של ניקולס אוונס, שהופק לסרט בבימויו וכיכובו של רוברט רדפורד. אני אוהבת נורא את רדפורד אבל הסרט לא טוב, התסריט לא נכון איכשהו, אבל בגלל שאני מכירה את הפילמוגרפיה של רדפורד מיד קישרתי עם The Electric Horseman – https://www.youtube.com/watch?v=F_010gRfwBQ, סרט מקסים ומאד שווה לצפיה בכיכובם של רדפורד וג'יין פונדה ובבימויו של סידני פולק.

גם ב'פרש החשמלי' רדפורד נמצא על תקן המבין בסוסים וזה שנמצא בקשר עם המרחבים האינסופיים של אמריקה. גם שם יש לנו מפגש רומנטי בין שני הפנים של אמריקה. רדפורד מייצג את הקשר עם הטבע. או לא עם הטבע, כי זה יותר מטבע, זו שאיפה לאיחוד עם המשהו הגבוה הזה שניתן לקרוא לו גם אלוהים. כשמסתכלים על הנופים המדהימים הפתוחים עד אינסוף שיש בסרט מבינים, בלי הסבר, משהו שהוא מעֵבֶר.

זה כאילו הסרט מציג איזו כנסיה גדולה, מקום פיזי שיש לו אספקטים רוחניים. אבל אני משתפכת. זה פשוט כי אנחנו בארץ כל כך קטנה ויש את הפקקים בכביש החוף כשבכל זאת מחליטים לצאת לטייל. אני גם מוצאת את עצמי, שוב, מבטיחה לעצמי שאני אגור אי פעם במקום כזה, שסביבו אינסוף פתוח. זה צורך, אני ממש מרגישה את הצורך במרחבים.

מכל מקום רדפורד לוקח על עצמו גם ב'לוחש לסוסים' וגם ב'פרש החשמלי' לייצג את החיבור למרחבים האלו. הדמויות שהוא משחק מייצגות את השאיפה הרוחנית להתחברות למשהו גבוה יותר שהמרחבים האלו מסמלים, והאשה שמולו מייצגת את התחכום העירוני הניו-יורקי. ב'פרש החשמלי' זו ג'יין פונדה שמשחקת עיתונאית חוקרת פיקחית מאד ואילו כאן, ב'לוחש לסוסים', הדמות היא מאנגליה במקור.

לאמריקאים יש איזה כבוד בפני התרבות האנגלית, ודמות עם מבטא בריטי מביאה איתה מבחינתם עומק תרבותי נוסף. אבל זה עומק תרבותי אורבני יותר ולא האינסוף האמריקני, לא החיבור עם הרוחני שהמרחב הזה יוצר, חיבור שהוא בלתי אמצעי, גנוסטי, כמו חיבור דתי כשהדת נמצאת בשלבים הראשונים שלה, לפני שחילקו לכולם תפקידים וגלימות ונרות.

גם ב'פרש החשמלי' וגם ב'לוחש לסוסים' הקשר המתפתח הוא קשר רומנטי. שני הצדדים של אמריקה, שני ההפכים, נמשכים אחד אל השני, משלימים אחד את השני. את השניה. אך בזמן שב'פרש החשמלי' הרומן המתפתח הוא יפיפה ועקבי ומשולב היטב עם שאר העלילה או אפילו מוביל אותה. בעיבוד לסרט של ה'לוחש לסוסים' לא היה רומן. אני חושבת. קשה לדעת, כי השחקנית האנגליה שמשחקת את הדמות שומרת כל כך על איפוק, שיכול להיות שהיה רומן ולא הרגשתי.

אבל בספר יש רומן, ועוד איך יש רומן. הוא כל כך רומנטי שדילגתי על חלקים שעיכבו לי אותו בדרך. זה מקובל, נכון? אני לא היחידה שעושה את זה. גם זה שראיתי את הסרט קודם עזר לי לדעת לאן לדלג. לפי דעתי זה מוסרי לדלג בספרים מהסוג הזה, כשנתקלים ב'חומר מילוי'. הרשיתי לעצמי לדלג על בניית הדמות של נהג המשאית, שמוביל לתאונה בתחילת הסיפור. נהג המשאית לא מהותי להמשך, והוא שם רק כדי להראות שהוא לא איש רע. דילגתי גם על התאונה עצמה.

רציתי את ההחלמה של הילדה הפצועה ושל הסוס הפצוע – וזה כפי שאמרתי כי אני בתקופת החלמה בעצמי – ואת הרומן הסופר רומנטי על רקע המרחבים הגדולים של אמריקה. כי גם אם לא הייתי רואה את הסרט הרי ברור שהם שם, ונלקחים כמובן מאליו ומאפשרים את כל החופש הגדול הזה שהדמויות יכולות לגדול לתוכו. זה את המרחבים האינסופיים האלו שאני חומדת לעצמי הרי.

 

חומר מילוי כתוב

עבדתי עכשיו חודש וחצי באתר חדשות, בו מעלים ידיעות כלשהן, לא נורא חשוב איזה, חמש פעמים ביום. אני מרגישה צורך לספר על העניין הזה כדי שאנשים שלא מהתחום ידעו איך זה עובד. המטרה של אתר כזה היא למכור מודעות. באמת באמת לא חשוב להם החומר שעולה. חשובה התמונה כי היא מושכת, חשובה הכותרת. השאר הוא חומר מילוי.

פוטרתי כי אני לא מסוגלת להתייחס לכתיבה כאל חומר מילוי גרידא. זה אולי אולד-פשנד אבל אני לא מתיימרת לזרום עם הזמנים. בנוסף היה לי עימות חזיתי עם המנהלת. בעלי לשעבר, שיש לו הרבה מאד תאוריות, מסביר שבוגרי מנהל עסקים הם ככה. מלמדים אותם שהעובד ניתן להחלפה בכל עת, והיא בהחלט אישרה את התיאוריה. היא התייחסה אל הבחור שיצא לחופשת מחלה, ושאותו החלפתי, במילים: "אם הוא לא יחזור יהיה מישהו אחר במקומו."

עצבן אותי שהיא מדברת ככה על מי שכל כך השקיע ב'חפיפה' שלי, וההזדהות שלי איתו גדלה ככל שעבר זמן וחוויתי יותר ויותר ממה שהוא עבר. מתוך שלושת המנהלים באתר החדשות הזה שניים לא ידעו לכתוב, לערוך או לתרגם והשלישי היה בעדי. המשכתי כי הוא היה בעדי. נראה היה לי מוזר שהם לא מבחינים בעובדה היסודית הזו, שיש להם יותר מידי מנהלים ביחס לכותבים. היו להם שני כותבים סך הכל, עם כוונה מוצהרת לעלות ל-3, אבל גם שלושה לא היו מספיקים לכמות כזו של חומר.

גברת מנהל עסקים יכלה בקלות לדמיין החלפה של כותב אחד באחר. הדבר היחיד שלא לימדו אותה זה שגם מנהל יכול להיות מיותר. השאלה האמיתית עכשיו היא אם אני אוכל לתרגם את הביקורת שלי על מקום העבודה הזה למשהו מעשי. אני בתקופת החלמה, כאילו היתה לי מחלה. ביום הראשון פשוט שכבתי כל היום במיטה. הייתי באפיסת כוחות מוחלטת. לא הצלחתי להבין מהבחור אותו החלפתי אם הוא חוזר לשם או לא. הוא לא פירט באס.אמ.אס שלו.

אני סקרנית. מההתחלה היה ברור לי שהוא שחוק לגמרי, ולא הופתעתי בכלל שהוא האריך את חופשת המחלה שלו משבועיים לחודש וחצי. אנחנו, אוהבי הכתיבה, עם כזה נעבך. אומרים לנו "קחו משרה ככותבים" ואנחנו מוכנים לעשות באמת הכל. הוא היה מוכן, וגם מסוגל, לכתוב עשר כתבות ליום, ולהוסיף עוד כמה לקראת סוף השבוע, שכן גם בסוף השבוע מעלים כתבות. מן כותב מופלא כזה, שהאמין מספיק במסגרת הקלוקלת הזו כדי לדחוף את עצמו להנפיק חומר.

לא הגענו לזה אבל הוא כמעט הראה לי את השירים שהוא מתרגם.

תפקיד הנביא

פעם הייתי כותבת ל'חדשות מחלקה ראשונה' על פוליטיקה פנים-אמריקאית (לא שילמו על זה. לא שילמו לי על זה.) אז יש לי עדיין את הצורך לדווח מה קורה בזירה האמריקאית. הגנרל פטראוס, שהיה ראש ה-CIA בשנים 2011-2012 וגם פיקד על הכוחות האמריקאים בעירק בשנים 2007-2008, נתן עכשיו ראיון ל'וושינגטון פוסט'. שאלו אותו לגבי המצב בעיראק והוא אמר שהסכנה לעיראק היא לאו דווקא מאִיזִיס או איך שקוראים להם אלא מאירן.

תסלחו לי שאני כזו שטחית ומהר עברתי מפטראוס לעיין באתר הרכילות האהוב עלי. אני לא הבן אדם הלגמרי נכון לסקר מה שאומר גנרל אמריקאי מבין עניין, ואני מעלה את זה כאן רק מתוך הצורך לתמוך במדיניות של ראש ממשלתינו הנבחר, ביבי נתניהו. הוא לא סתם מדמיין שאירן היא הבעיה. הנה, אפילו פטראוס, שמכיר את הזירה מקרוב, טוען שאירן היא הבעיה.

הסיבה לכך שאני בכלל מסתכלת באתרי חדשות אמריקאים (מה שהוביל לכך שהתחלתי לכתוב על פוליטיקה פנים-אמריקאית) היא בגלל חוסר המענה לצרכי כקוראת עיתונות באתרי החדשות ועיתונות הישראלית. ישנו 'ישראל היום' וישנם עוד פה ושם דברים בעברית, אבל עיקר תפריט החדשות שלי הוא מעיתונות זרה.

הבעיה היא רק שאני אוהבת עברית, מאוהבת בעברית. מן צרה שכזו.

על כל פנים הסתכלתי אתמול ב'ישראל היום', והיה שם משהו שעזר לי להתגבר על השבוע שבועיים האחרונים של הפגזות נגדי ושכמותי בעיקר ב'ידיעות'. הנה מה שכותב דרור אידר במוסף של יום שישי ה-20.3: "התקשורת הישראלית שכחה שתפקיד הנביא, האינטלקטואל, איש הרוח וכרוז השבט, הוא לא רק לייסר את העם, להוכיח אותו על מצוקותיו ועוולותיו, אלא גם לעודד אותו, לחזק ברכיים כושלות, לעמוד לימינו בעת צרה, להאמין בתקוותו, בערכיו, בצדקת קיומו."

אני בהחלט צריכה עזרה בעניין הברכיים הכושלות.

ועוד דבר מעניין ובעיקר נוגע ללב מצאתי באותו מוסף. אמילי עמרוסי מספרת ש:"העליה בשיעורי ההצבעה בעיירות הפיתוח קשורה לפעילות של 'אם תרצו' והמתנחלים… הפעילים גם חילקו סטיקרים לא מפלגתיים. "מימין ומשמאל בוחרים לכבד ולאהוב," נכתב שם באותיות לבנות, מפתיעות, על רקע תכול, "ואהבת לרעך כמוך"."

אז זה מה שגרם לאנשים לזוז לקלפי: מסרים של אהבה.

"חלומו של הכוזרי" II

"חלומו של הכוזרי" נוגע גם בנושא רלוונטי מאד, קרי נושא השימוש לרעה בכוח. בשלב בו נמצאים היהודים בתקופה המדוברת אין להם כוח איתו הם יכולים לגרום נזק לאחרים, וכשהחבר מדבר על כך שיהודים לא פוגעים באחרים המלך אומר בצדק שגם אין להם הזדמנות לעשות זאת. השאלה הנותרת היא האם יהודים יפגעו באחרים אם תהיה להם הזדמנות.

הרבה מהוויכוח בין הימין לשמאל היום הוא בדיוק על הנקודה הזו. השמאל בא מתוך חשש גדול משימוש לרעה בכוח, ואילו הימין אומר ש'אין להתנצל' (כדברי בנט) על כך שאנחנו חזקים ויכולים. השמאל, בלי יכולת אפילו להגדיר לעצמו למה זה כל כך מבעית אותו, נרתע מהעמדה הזו של הימין. הנה לדוגמא ראיון של יונית לוי עם נפתלי בנט, כולה רתיעה וזעזוע: https://www.youtube.com/watch?v=9A7bg_2ZnxQ או כאן, אותו ראיון עם ניתוח שפת הגוף של הדוברים: https://www.youtube.com/watch?v=iParRkmtPm8.

העמדה הזו, לפיה מקור הבעיה הוא בעצם זה שיש לך כוח, היא עמדה מאד נפוצה גם מחוץ להקשר הציוני שלנו. הנשיא אובמה, למשל, מייצג את העמדה הזו בצורה מושלמת. אובמה הוא דוגמא טובה כל כך כי הוא אידיאולוג שמקפיד לא להתאים את האידיאולוגיה לתנאי השטח. לפי צורת הראיה שלו זה שארצות הברית חזקה זה לא דבר טוב בהכרח, ישראל חזקה זה לא דבר טוב בהכרח וכו'. לתפישתו יש לנטרל את מקור הכוח בכדי להקטין את האפשרות לשימוש לרעה בכוח. האפשרות שמי שצבר כוח ישתמש בו מתוך אחריות לא קיימת (למעט, כמובן, כשאובמה עצמו הוא זה שמשתמש בכוח).

מה שהצלחתי להבין מהפילוסופיה היהודית אליה נחשפתי הוא, שהיהדות מחנכת לאיזון. אני אמורה לקחת אחריות על חיי ולהתחזק, או אנחנו אמורים לקחת אחריות על חיינו כקבוצה ולהתחזק, ובאותו זמן להיזהר לא לפגוע בחלשים, לא לנצל לרעה את הכוח שצברנו.

אז אני בכלל לא נבהלת מנפתלי בנט, ואפילו לא מאיילת שקד, ואני בטח לא נבהלת מביבי. ביבי לא 'קוּל' כמו אובמה, כי הוא מחובר לצורך להיות חזק. ההזדהות שלו עם הצורך במדינת ישראל חזקה שתוכל לעמוד מול אויביה, היא מוחלטת. אין לו את הריחוק המבוסס על עמדות שבסיסן תאורטי כמו אצל אובמה, ואין לו את האפשרות הרגשית-פסיכולוגית לראות את האיומים שהוא חש שישנם על המדינה – מן הצד. הוא חי אותם.

"חלומו של הכוזרי" של רבי יהודה הלוי מסתיים בזה ש'החבר' בוחר לנסוע לארץ הקודש, וזה כי החבר, כמו יהודה הלוי עצמו, לא 'קולי'. הוא מעורב רגשית עם הציונות שלו, הוא חייב להגשים אותה. זהו. אני אוהבת אנשים שהרגש אצלהם חזק מהשכל.

'חלומו של הכוזרי' I

במרכז תל-אביב קורית עכשיו מסיבת ענק פורימית כיפית שהתכוונתי להגיע אליה. יצאתי בצהריים מהבית, מן מחוּפֶּשֶֹת כזה. לא ממש מחופשת אבל עם טבעת שמכסה רוחב של שלוש אצבעות כמעט, טבעת שקניתי בסיור האחרון שלי ושל ס' בשוק הפשפשים. (שכנתי היקרה דיווחה לי הבוקר שלטבעת עיצוב טִיבֵּטִי, ואני סומכת עליה כי היא טָיילנית מאד רצינית). וגם היה לי לק בשני צבעים על הצפורניים!! זהו. מחופשת כזה.

האוטובוס העירה התעכב מאד בדרך. הכל היה פקוק, אפילו יותר מאשר ביום שישי רגיל. או אולי זה רק נדמה לי, אני חסרת סבלנות לפעמים. מכל מקום ירדתי לפני העיריה, ששם התכוונתי לרדת, כדי לשבת ליד הבריכה האקולוגית הזו ליד הכיכר. אז הלכתי קצת, והתיישבתי לא רחוק מהמים עם ספר. הכוונה היתה לספוג אווירה, להתכונן נפשית, ואז להצטרף לצועדים המחופשים אל המסיבה הגדולה.

אבל שקעתי לי בתוך הספר. הבאתי איתי את 'חלומו של הכוזרי' [מיכה גודמן, "דביר" 2012] שהוא ספר ששכב אצלי על המדף אחרי שהחלטתי שהוא 'חשוב' (אין דרך אחרת להגיד את זה) ושגם אם אני לא מתחברת אליו בקריאה ראשונה אני חייבת לתת לו הזדמנות נוספת.

להשאיר אותו התגלתה כהחלטה נכונה. הוא לא אומר את מה שהוא אומר ברצף נוח, הוא אומר את זה בצורה מקוטעת פה ושם ברחבי הטקסט, כך שחווית הקריאה היא קצת כמו פיענוח צופן, אבל הבנתי איך לעשות את זה. עיקר העיקרים שהספר מסביר לגבי הטקסט של 'הכוזרי' [רבי יהודה הלוי, 1139], הוא שמדובר בדיאלוג. הדיאלוג הוא בין המלך הכוזרי שמחליט להתגייר, לבין 'חבר'.

החבר אומר כל מיני דברים שגרמו לקוראים במשך הדורות מעין רתיעה. נשמע מדבריו כאילו הוא גזעני, כאילו הוא חושב שעניין היות העם היהודי 'עם נבחר' הוא על רקע גנטי. העמדה שהוא מביע משקפת תפישה מאד מצמצמת של מה זה להיות יהודי. אבל, אומר גודמן, הקריאה הנכונה של הטקסט הזה היא כדיאלוג. זאת אומרת החבר היהודי של המלך אומר מה שהוא אומר, אבל חשוב לשים לב איך המלך מקבל את דבריו, והמלך מקבל את דבריו בצורה הכי פחות מצמצמת שאפשר.

החבר מדבר על אי-יכולת של אדם שאינו יהודי לקבל התגלויות אלוהיות, אבל הוא אומר את זה כשברור שכל הדיאלוג הזה קורה בעקבות ההתגלויות שהיו למלך פעמים רבות. ההקשר של השיחה בין השניים הוא שהמלך נעזר בידידו כדי להבין את ההתגלויות שהיו לו. גם זה שהמלך מחשיב את החבר לחבר אמיתי, היא כי הוא יודע שהיהודי טורח להסביר לו כמיטב יכולתו מתוך שהוא מעריך את האנושיות שלו, של המלך. המלך יודע שהחבר אינו מתנשא מעליו, וזאת למרות שניתן לפרש את חלק מדבריו כדברי התנשאות.

גודמן מסביר שבדיאלוג לא הכל נאמר, גם לא ניתן לראות את שפת הגוף (את זה אני מסבירה) ולכן חשוב לשים לב לתגובות לדבריו של הדובר ולא פחות מכך לשים לב למעשיו. בסופו של הספר מחליט החבר לעלות לארץ ישראל. לא היו לו כוונות כאלו בתחילת הדיאלוג אך המלך מפנה את תשומת ליבו לכך שהיהודים טוענים שארץ ישראל כל כך חשובה והנה, הם עדיין בגולה. כלומר, החבר מושפע מן המלך לא פחות ממה שהמלך מושפע מן החבר.

נורא על הכיפק. מי שמתעניין בנושא יכול להסתכל גם ב'שבט השלושה עשר' של ארתור קסטלר [הוצאת מאזניים, 1999]. קראתי פעם. אם אני זוכרת נכון הסיבה הפוליטית לגיור של עם שלם, שחי באזור הרי הקווקז בין הים השחור לים הכספי והתפשט גם צפונה משם http://en.wikipedia.org/wiki/File:Chasaren.jpg היא שהיו עליהם לחצים כבדים מצד הנוצרים הביזנטיים מצד אחד ומצד החליפות המוסלמית מצד שני, ולהפוך ליהודים פתר אותם מהצורך להסתפח לאחד הגושים האלו. הם גם הצליחו מאד בתקופתם, המאות השביעית עד העשירית.

אחרי שקראתי ב'חלומו של הכוזרי' הלכתי לרגע ל'תולעת ספרים', החנות המקסימה הזו לצד הכיכר [כיכר רבין 9] והסתכלתי ב'אקספרס הדיבור הישיר' (המלצה חמה עליו כאן http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=84372) על החלק שמדבר על סנטור מקיין. בזמנו, כשמקיין התמודד מול אובמה לנשיאות, לא הבנתי איך גיבור מלחמה מדהים שכזה מפנה את הבמה לטמבל חסר נסיון… לא משנה. המשכתי משם לאכול סביח בפרישמן פינת דיזינגוף. אנשים עליזים ישבו של ואכלו את הפיתה שלהם לאורך שולחנות פורמייקה לבנים ארוכים. פתאום מה ראיתי? את המדור הספרותי של מוסף השבת. אז קראתי ביקורת על ספרים של מלוויל (הרמן מלוויל, הסופר האמריקני בן המאה ה-19 שכולם שמעו על 'מובי דיק' שלו). היה אחלה.

In the Middle of the Night

   Horoscope said I’ll be doing some travelling this month. So, went to Rehovot for a job interview.

  Took the 274 up the road from where I live. A great bus, the 274; brought me exactly where I needed to go, and I enjoy the Rehovot-Nes-Tziona area (Hashfela) very much, especially now, with all the green peeping from between the buildings. I like the way it is still an open area, not completely urban. There is this feeling that if I had the time to look I would be sure to find a field with lots of little flowers – effortlessly creating that naïve back-to-nature feel that marketing people work so hard to achieve.

   I was planning to take the bus back the way I came but several yellow “sherut” taxis stopped at the bus station while I was waiting, and after beating off two I jumped aboard the third. The problem, of course, was that these guys take you to the Tel-Aviv central bus station, that big chaotic other-worldly place most people prefer to avoid. I am not a patient person, what can I say. I thought I’ll beat that terrible place, take control of it somehow, rather than become submerged.

   I did try to negotiate a stop somewhere before we reached the big behemoth, but it turned out to be impossible so I walked right in, and that is when my forecasted travelling started, though I think ‘tripping’ would be a better term for it. This place is like no other. It opened to the public in 1993, only 22 years ago, but it feels like it has a much longer history, and a twisted one at that.

   The place it sent me to most was “Midnight Express”. Do you remember that film? A very dark feature film that came out in 1978 – directed by Allen Parker – and which gave Turkey a bad reputation. It has that oriental feel of dark alleys leading to, probably, other dark alleys. I walked up and down several staircases which had not been cleaned in a decade and were very very unlit.

   My mind was wandering, imagining where this particular staircase would lead. Perhaps to a congregation of pink balloons, goading each other to join a sing-a-long in honour of the illusive king of the night. Or perhaps I will be faced with Frenchmen who had just fled their country, dreaming to set up a chic deli right here, in this dark hole.

   Then I bumped into an "installation". A product of misguided artistic endeavor was lying on the floor in the middle of… the floor. It was made of about-10-centimeter-wide black plastic tubes designed to look like a giant nest. A note explaining this thing foretold the context viewers might have for it. The creators were striving for expectancy on my part, curiosity, and had not foretold my unusual state of mind.

   All I wanted was to get home. My aim was to find the bus that would take me out of there. So I asked at the Dan information center who then directed me (very reluctantly) to the Egged information center, who then directed me right back to the Dan center.

   By this point I knew better than to stand in line again and wait for the blonde inside to demonstrate how uncooperative she can be. Instead I walked along the doors that led to various buses standing outside, ready to depart. I figured I’d just board anything that goes north.

   It took a while, but I made my escape and am safely ensconced in my apartment. Still I have, embedded in my post-trip psyche, fragments of images lacking an appropriate context. One of them is of what looked like yet another artistic ‘installation’, this time made of a wall covered with fake books, with three human-like figures sitting absolutely still right next to it.

   I arrived at it after going up yet another dark staircase. The installation looked cheerful so I approached it gingerly, feeling perhaps a little unprepared for more hallucinatory stuff. But it wasn’t, it was real!

   There were real books on that wall, and a woman was sitting absolutely still reading one of them. The other two still figures were of homeless men, asleep. In the middle of this alternative reality scenario a woman sat with her feet up on a chair, motionless and engrossed in a book.

   Ha!

הכותרת שמוכרת

הבקר ראיתי כותרת גדולה של 'ידיעות אחרונות' לפיה התעורר בארה"ב "גל" שלם כפי שהם מנסחים, של התנגדות לזה שביבי יבוא לקונגרס. מיהרתי לתפוש את הגל הזה. פתחתי את ה- Washington Post ומצאתי רק מאמר דיעה של ג'ניפר רובין על מאמציו של דניס רוס, יועץ אובמה לשעבר, למנוע את אובמה לחתור להסכם בכל מחיר עם אירן. רוס נותן שם כל מיני סוגים של עצות טובות.

עברתי ל- Wall Street Journal, עוד עיתון ידוע ודי מרכזי. לא היה שום זכר לגל ההוא. החלטתי ללכת שמאלה יותר, ל- The New York Times עיתון שמקביל קצת ל"הארץ" ול"גארדיאן" הבריטי, שמאל עם עומק תרבותי כלשהו. חיפשתי, כמו בשאר העיתונים, במדור המזרח התיכון. היה שם טקסט של ההחלטה שהאו"ם דחה לנסיגה ישראלית מהגדה עד סוף 2017. אני אוהבת טקסטים.

היתה שם כתבה על סרט שיצא עכשיו כנראה, שמתעד חיילים ישראלים שעברו את מלחמת 67´ ושמספרים על דברים מאד לא טובים שהם עברו. הכתבה מתחילה בציטוט של חייל לשעבר שמספר איך מפקד האוגדה (אני חושבת שזה היה מפקד אוגדה) מורה להרוג כמה שיותר "מהם". הסרט נקרא Censored Voices. לא שמתי לב אליו בתקשורת הישראלית אז כנראה שהוא קודם כל לייצוא.

עוד היו שם על ההפצצות נגד המדינה האסלאמית; על מה שקורה בתימן אחרי ההשתלטות בידי ה"הוטים", קבוצה המקורבת לאירן; על ההפגנות במצרים, 18 מתים; על סעודיה בעקבות מות המלך.

עברתי ל-CNN, לגרסה הכתובה שלו, שם מפשטים עבור הקוראים עד כמה שניתן. בכותרת, במקום סתם 'המזרח התיכון', כתוב What’s happening in the Middle East and why its Important?. לא היתה שום כתבה ספציפית על ביבי, על הנאום שלו ועל תחושות כלשהן לגבי בואו לארה"ב. כן היתה מפה של המזה"ת עם טיפ טיפה כיתוב באזורים שונים של המפה, כדי לא להעמיס עליך אם כבר הסכמת לקרוא משהו. באזור שלנו ישנה בועה קטנה וכתוב שביבי יגיע לארה"ב אך לא ייפגש עם הנשיא. זהו.

אני לגמרי בסדר עם זה שלא כל מה שכתוב בעיתון אמת. זה טבעי, כשצריך למלא עיתון שלם יום יום. אני לא מצפה לאמת מוחלטת. ישנם הרבה פרטים מהסוג של "אופס, לא שמתי לב… הייתי בטוח ש… בפעם האחרונה שבדקתי ראיתי ש…" וכו'. עיתונאים ועורכים הם רק בני אדם. אבל בידיעה כאילו ישנה התנגדות מובהקת לבואו של ביבי בארה"ב יש חוסר תום לב. אין גל כזה, וכל מי שהקשיב לראש ממשלתינו יודע שהעניין של אירן ותוכנית הגרעין שלו מדאיג אותו כבר ממזמן, ושהוא מדבר ומתריע עליו מתי שהוא רק יכול, בלי קשר לבחירות.

איך בדיוק זה יעזור לעורכי "ידיעות" שהאמריקאים יחתמו עם אירן חוזה שלא מגביל אותם מבחינת היכולת לפתח פצצות? מה הרעיון פה? איזו מן איוולת זו?

טרנר – תמונות מהממות וסרט גרוע

עשיתי את הלא יאמן והלכתי לסרט. לבד. ביום שישי בצהריים. שילוב מנצח של כוכבים או משהו כזה. על כל פנים הלכתי, כלומר נסעתי באוטובוס לקולנוע לב בסנטר. היה גשם גשם גשם אבל כל האנשים מאיזור גוש דן שרצו לצאת בכל מחיר היו שם. ישבו על המדרכות מתחת לסככות גשם מיוחדות ואכלו את הסלט שלהם בחריצות. קראו עיתון בזהירות, כדי שהוא לא יתרטב. מעורר הערצה.

בסנטר עצמו היה ממש נעים, כולל מאכלים מכל מיני סוגים. שכחתי שמוכרים אוכל מוכן ביום שישי. טעמתי כּנָפֶה, מה שלא טעמתי בחיים. ממתק ערבי כתום ממולא גבינה. כשהייתי בצבא הייתי מאוהבת במישהו שאהב כנפה. אז סוף סוף טעמתי. בסוף קניתי לי דים-סם מדהימים, ב-5 ₪ האחד. אבל העיקר היה הסרט. רציתי לראות את 'טרנר'.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלי בטייט גלרי בלונדון, ואיך התפעמתי מהציורים שלו. רציתי לראות מה שזה לא יהיה שיחליטו להראות לי, בשם טוהר כוונותיו של הצייר הזה, כפי שהוא מתבטא בתמונות שהוא צייר.

לא ללכת. סרט גרוע. האנגלים טובים בשחזורים הסטוריים אז השחזור ההסטורי באמת נפלא, אבל התסריט לא עובד. זה נורא מוזר לי שהשקיעו את כל מה שהשקיעו בהפקה הזו על בסיס תסריט שפשוט לא עובד. אנחנו כבר אחרי מאה שנים של קולנוע שבהם נוכחו שוב ושוב שהסרט עובד כשמספרים דרכו סיפור טוב ולא עובד כשלא. זה לא כאילו המציאו את העניין הזה הרגע.

זה שהדברים שקורים בסרט קרו כפי הנראה גם בחייו של הצייר הבאמת יחיד ומיוחד הזה – זה לא מספיק. לא עיבדו אותם לסיפור, יש כאן רק רשימה כרונולוגית של דברים.

ישנה מערכת היחסים המיוחדת בין טרנר ואבא שלו, שמאד אהבו אחד את השני. האבא מת, לדאבון כולנו, בערך בשליש הדרך. שני שלישים מהסרט קורים אחרי שהוא הולך לעולמו.

לטרנר היו בפועל שתי נשים. לפי הסרט הוא לא אהב את הראשונה, שהיתה מן סוג של קרובת משפחה (?) משרתת (??) מאד מלוכלכת (!?) ובנוסף גם מפתחת מחלת עור שהולכת ומחמירה כל הזמן (נורא!). אם ישאר לי משהו מהסרט בטוח זו מחלת העור הזו, שכפי שהסברתי שמרה על עקביות והתפתחות. אני רוצה לשאול את המפיקים הנכבדים: לא היה ברור לכם כשקראתם את התסריט הגאוני שמחלת העור הזו תשלט על כל חלקה טובה?

גם לא דיברו על המחלה הזו, לא הזכירו אותה במילה. כל מה שנותר לי לעשות זה לערוך אם הדמות המסכנה שיחות דמיוניות בנוסח: "חמודה, יש לי משחה מצויינת שאני בטוחה שתעזור," "את חייבת ללכת לרופא עור בהקדם," וכדומה.

כשתסריט כתוב נכון הקהל לא סובל אלא מתוך הזדהות עם דמות. אופס, פתאום עלה בדעתי: רצו שאני אזדהה עם סבלה של האשה הזנוחה והמלוכלכת של טרנר? איך בדיוק אני אמורה להזדהות? מה בה יגרום לי להזדהות? היא היתה דו-מימדית לחלוטין. גם אשתו המועדפת של טרנר היתה דו-מימדית. האמת, גם טרנר עצמו. זה שהיו לו שתי נשים ממש לא הוסיף לו מימד. לא היה שום דבר בסרט שהצביע על המבנה הרגשי שהוביל אדם לצייר את התמונות הנפלאות ההן בטייט. ממש לא. וחבל.